<h1>המאורות</h1>
<h2>דף ג:</h2>
אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת, והני מילי בדברי תורה אבל במילי דעלמא אמרינן. כך כתב הרי"ף בשם רבינו האיי גאון. ועוד ביארנו בזה בפרק קמא. המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדסקיא ויניחם על גב החמור וירכב עליהן מפני שנוהג בהן מנהג בזיון. ואם היה מתירא מפני הגנבים או מפני הלסטים מותר, וכן בספר תורה. כל הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש, ואם ליוהו מה שכרו, עליו הכתוב אומר מלוה י"י חונן דל וגמולו ישלם לו.
<h2>דף יא.</h2>
לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום. לפניה מברך יוצר אור ובורא חושך כדי להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה. מדת לילה ביום יוצר אור ובורא חשך, ומדת יום בלילה גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור. ברכה שניה מאי היא אהבת עולם וכן הוא אומר אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד.
[בערב מברך] שתים לפניה ושתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה. פירו' באחת פותח בברוך וחותם בברוך ובאחת [אין בה אלא] ברוך אחד. ירושלמי שבע ברכות הללו על שם שבע ביום הללתיך, ועל שם והגית בו יומם ולילה, [וכדי שיהיו היום] והלילה שוין. פירש הראב"ד שלכך נתנו הברכה היתירה ללילה, כנגד התפלה שחובה ביום, ואינה בלילה אלא רשות, ולאשוינהו עשו כן. ונ"ל כי עיקר הטעם הוא משום שמירת המזיקין, שצריכה בלילה יותר מביום, וכן היה בעת הגאולה במצרים. ונהגו עלמא למימר בסוף אהבת עולם בשחרית וכן בערבית אל מלך נאמן, ואחר כך מתחיל שמע ישראל וכו'. וזה במקום אמן הוא, כדאמרינן מאי אמן אל מלך נאמן, ואין לשנות המנהג. מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לקצר אינו רשאי להאריך. כלומר מטבע ארוך אינו רשאי לעשותו מטבע קצר וכן מטבע קצר אינו רשאי לעשותו ארוך. אבל במטבע ארוך רשאי להאריך. ועל זה נהגו הפייטנין לומר הפיוטין בברכות של קריאת שמע. ירושלמי אלו ברכות שמקצרין בהן, המברך על המצוות ועל הפירות וברכת זימון וברכה אחרונה של ברכת המזון, פירוש הטוב והמטיב.
<h2>דף יא:</h2>
השכים לשנות קודם שיקרא את שמע צריך לברך. וכן נמי למקרא או לתלמוד או למדרש צריך לברך. לאחר שקרא ק"ש אינו צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה. ואע"ג דבירושלמי גרסינן עלה והוא שקרא על אתר או ששנה על אתר דמשמע שאם הפסיק ביניהם צריך לחזור ולברך, אנן אגמרא דידן סמכינן דלא מפליגינן בין קרא על אתר או לא. אי נמי יש לומר דכי בעינן קרא על אתר דוקא בברכת אהבה רבה שאינה עיקר ברכה [לברכת התורה], אבל אנן מברכינן ברכת התורה קודם ק"ש וקרינן פרשת תמיד ומשנת קרבנות. והילכך אין אנו קפדים לקרא אחר ק"ש או לשנות על אתר, דלאו אברכת אהבה רבה סמכינן כולי יומא, אלא אברכות של תורה שברכנו תחלה אנו סומכין. ולכך אע"פ שמפסיק בעסקיו יכול לחזור ולקרא או לשנות בלא ברכה. וכן פשט המנהג [שאין מברכין למקרא] או לתלמוד אלא בשחרית קודם שיקרא ק"ש. ומ"מ צריך עיון מאי שנא מתפלין שמברך עליהם [בכל פעם שמניחן]. ואפשר לומר דלא דמי תלמוד תורה לשאר מצות התלויות במעשה, דאפשר שיהרהר בתורה ויהגה בה... ויעסוק בדברים אחרים, ולכך די בפעם אחת ביום לפי שאין אותו הפסק מקרי הפסק, וכן כתב הראב"ד. וזהו הטעם שאין מברכין בה ברכה לאחריה. והכי איתא בירו' [שלא] תקנו ברכה לאחריה בתורה אלא בציבור, אבל [ביחיד] לא. ועוד י"ל שאין לברך אחריה לפי שאין [מברכין] אחר עשיית המצוות כגון... וציצית ולולב וסוכה ו[כיוצא] בהן. וצריך לברר טעם לקצת מצות שמברך אחריהם כגון מילה וקריאת ספר תורה בציבור [ומגילה]. ואפשר דמשום חבוב המצות הוקבעה ברכה אחר מילה, שקדמה כמה שנים לשאר מצוות ונכרתו עליה שלש עשרה בריתות. קריאת התורה בציבור גם כן לחיבוב התורה שהיא כלל כל המצות מפני שהיא בצבור ובספר תורה שמתוקן כהלכתו תקון בו ברכה לפניה ולאחריה. גם בקריאת מגילה, שעשאוה כשל תורה לרוב חיבובה ולפירסומי ניסא. ובהלל מברכין לפניו ולאחריו, שהכל הודאה ושבח למקום ההלל והברכות. וכן בהלל הגדול של פסוקי דזמרא האי טעמא גופיה, שעיקר ההלל לשבח ולהודאה אתקון. אבל כשקורא בתורה בציבור צריך לברך מפני שהוא תקנת עזרא. ואינו מברך אלא ברכת אשר בחר בנו שהיא מעולה שבברכות כדאיתא בפרקין. ואומר לפניה ברכו י"י המבורך ומברך לאחריה כמו שכתבנו. בשחרית מאי מברך, בא"י אמ"ה אקב"ו לעסוק בדברי תורה. הערב נא י"י אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפי (זרע) זרעינו ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך ישראל כולנו יודעי שמך ועוסקי תורתך בא"י המלמד תורה לעמו ישראל. ויש שחותמין בא"י למדני חוקיך, ובירושלמי אמרינן ואין ראוי לעשות כן לפי שאין עושין ברכה פסוק. ורש"י נתן בו טעם דכל חתימה היא בלשון הודאה שמודה להקב"ה על כחו וחסדו אבל למדני חוקיך הוא לשון בקשה ואינו מטבע ברכה. בא"י אמ"ה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו בא"י נותן התורה. וברכת הערב אינה פותחת בברוך, מפני שהיא סמוכה לחבירתה ואע"פ שחבירתה מטבע קצר, דהכי איתא בירושלמי דתני כל הברכות פותחין בהן בברוך חוץ מברכה הסמוכה לחברתה, ומקשינן והרי הבדלה, פירוש שיש בה ברכות לפניה, ואעפ"י שהן מטבע קצר. ומשנינן שנייה היא דרבי מפזרן, כלומר שלא היה אומרה על הכוס אלא כל אחת מפני עצמה. אלמא דאי לאו משום האי טעמא דרבי מפזרן לא הוה פתח בה בברוך כיון דסמוכה לחברתה ואע"ג דהוין מטבע קצר. וכי תימא אם כן ברכת קידוש היום של שבת ויום טוב אמאי פותחת בברוך הרי סמוכה לברכת היין או הפת למאן דמקדש אריפתא. איכא למימר כיון דבהבדלה איכא דלא מבדיל אכסא והוה מפזרן, הכי נמי דהוה עביד הכי בקידושא. אי נמי היכא דלית חמרא ונהמא דמבעי ליה למיעבד הכי, ובמסכת פסח ראשון בפרק ערבי פסחים הארכנו בזה. ובירושלמי מתרץ שנייה היא שאם היה יושב ואוכל וקדש עליו היום שאינו אומר בורא פרי הגפן וכן נמי אינו (מקדש) [מברך] אריפתא. ובשבע ברכות של חתן הארכנו במסכת כתובות. ויש מתרצים דברכת הערב אינה ברכה בפני עצמה, אלא מברכת לעסוק היא שפותחת בברוך וחותמת בברוך. וברכת אשר בחר בנו פותחת בברוך, כיון שאומרה לבדה כשקורא בתורה בצבור.
<h2>דף יב.</h2>
ברכות אין מעכבות זו את זו. כלומר סדר ברכות. דאע"ג דאקדים אהבת עולם מקמי יוצר אור יצא, ואפילו לכתחלה נמי. אבל לברך הברכה אחת בלא חברתה לא אפשיטא, ולחומרא עבדינן. ומיהו בדיעבד אפילו לא ברך כלל יצא, מידי דהוי אכל מצוות שבתורה שאם עשאן בלא ברכה יצא. ותנן נמי היה קורא בתורה אם כיון לבו יצא, אלמא אע"פ שלא ברך יצא ידי ק"ש, השלמה. וברכת יוצר אור נראה שצריך לברך אע"פ שקרא את שמע. אבל מברכת אהבת עולם צריך עיון אם יברך אותה אחר שקרא את שמע, או נאמר דכיון דאמרינן שהיא כברכת התורה אינו חוזר כיון שקרא קריאת שמע. וצ"ע. ונראה לומר שראוי לברך אותה ואפילו לאחר קרית שמע, דכיון דאמרינן דיכול להקדימה לברכת יוצר משמע דלאו כברכת התורה היא לגמרי, שאם כן אם היה מפסיק בינה לקרית שמע בברכת יוצר אור היה חייב לחזור ולברך אותה כשירצה לקרא את שמע, כשאר ברכת המצות וברכת הנהנין שאם הפסיק בין הברכה למצוה או להנאה שחייב לחזור ולברך. ועוד ראיה על זה מהשכים לקרות או לשנות, שצריך לברך, ואע"פ שברך אינו נפטר מברכת אהבת עולם. אלמא ברכה היא לעצמה, ולאו כברכת התורה היא לגמרי.
ואין קורין עשרת הדברות בגבולין עם קרית שמע, שכבר בטלום מפני תרעומת המינין. שלא יאמרו שאין אנו קפדים בקבלת שאר המצות ובעשייתם. ובירושלמי מפני טענת המינין שלא יאמרו אלו לבדן ניתנו בסיני.
כתב הראב"ד והיכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וסבר דשיכרא הוא, פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא, כגון שאמר בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן, יצא. ועל דרך זה מפרש כל שאר לשונות הגמרא. וכתב כי הפירוש האחר שכתבנו למעלה אינו נכון, שלא מצינו בשום מקום כוונה זו מפסדת הברכה, ובלא שום כונה הברכה עולה, כל שכן כשהוא מתכוין לשום ברכה בעולם. ועוד שאין כתוב בגמרא אדעתא. ובעיין דלעיל לא אפשיטא ולקולא ובכולן יצא. ודוקא היכא דבריך כולה ברכה כדפרישית, אבל פתח מדשיכרא ולא גמר לדשיכרא והדר חתים בדחמרא לא יצא, דבתר חתימה אזלינן ולאו כלום הוא, ע"כ. וה"ר משה נראה שמפרש אדעתא כפירוש רש"י ועל דרך גירסת הרי"ף. וזה לשונו פרק שמיני, לקח כוס שכר בידו והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל, וטעה ואמר בורא פרי הגפן, אין מחזירין אותו. עד כאן. וכיון שמצינו כי רש"י וה"ר משה מסכימין לפירוש זה, יש לנו לומר שבכולן אין מחזירין אותו. וכל שכן אמר שהכל, כמו שפירש הראב"ד. ומה שהקשה הראב"ד לפירושם, שלא מצינו כונה מפסדת הברכה, ובלא כונה הברכה עולה. איכא למימר שאני הכא דאיכא טפי מכונה לחודה, דאיכא דבור שאינו ראוי. ומכל מקום בכולהו יצא לקולא, דבתר כונה אזלינן ואע"ג דאיכא דבור לבסוף שאינו ראוי.
בשחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא. פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר המאורות יצא. בערבית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר המאורות לא יצא, פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא. כללו של דבר הכל הולך אחר החתום. פשטינן מהכא בגמרא דהיכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וקא סבר דשיכרא הוא, פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא יצא, דאפילו סיים בדשיכרא שהוא שהכל וכו' יצא. אי נמי היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וקא סבר דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשכרא יצא. והיכא דנקיט כסא דשכרא בידיה וקא סבר דחמרא הוא פתח בדשכרא וסיים בדחמרא, בעיא ולא אפשיט הוא, ולקולא עבדינן ולא מהדרינן ליה. זהו דעת הרי"ף. ויש לתמוה על דעת הרב, היאך יוצא בשכר בבורא פרי הגפן. ויש לתרץ כי דעת הרב הוא כי הזכרת השם הוא עיקר הברכה, וכיון דבהזכרת השם אינו טועה, אע"פ שטועה בחתימה, לא מהדרינן ליה. ולדעת הרב הא דאמרינן לעיל פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא, הכי פירושה כלומר פתח ביוצר אור, כשאמר ברוך אתה י"י אמ"ה אדעתא דלימא יוצר אור, וכשאמר מלך העולם טעה וסיים בפתיחתו ואמר אשר בדברו מעריב ערבים וכל הברכה עד סופה. והאי דין הוא שלא יצא שהרי טעה בהזכרת השם בחתימה שסיים במעריב ערבים. סיפא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור, [הכי] פירושה כשפתח ואמר בא"י אמ"ה אמר אדעתא דלימא מעריב ערבים, ואחר שאמר מלך העולם טעה ואמר יוצר אור, ואמר [כולה] עד סופה, ואמרינן דיצא. ושמעינן מהכא דהיכא דטעה בעיקר ברכה שהיא תחלתה ולא טעה בחתימה יצא, דבתר חתימה אזלינן. אבל כשטעה בחתימה ולא טעה בעיקר ברכה, שהוא הזכרת השם, ספיקא הוא, ולא מהדרינן ליה כדכתבינן. וכן הוא דעת רש"י.
והיכא דאכל תמרי וקא סבר דנהמא הוא, ופתח בדנהמא וסיים בדתמרי יצא, דאפילו סיים בדנהמא נמי יצא, מאי טעמא תמרי נמי מיזן זייני. פתח בדנהמא, כלומר שאמר ברוך אתה י"י אמ"ה אדעתא לברוכי ברכת המזון. וסיים בדתמרי, שהוא על העץ ועל פרי העץ, יצא, דאפילו סיים בדנהמא נמי שהוא ברכת המזון יצא. מאי טעמא, תמרי נמי מיזן זייני. ומאי מיזן זייני כלומר שהם מזון כחמשת המינין. ולאו זיין ממש קאמר, דכל מידי נמי מיזן זיין חוץ מן המים ומן המלח, [כדאיתא] בפרק כיצד מברכין, אלא ממזון קאמר, שאין נקרא מזון אלא מחמשת המינין. ואשמועינן הכא דתמרי נמי מזון מקרו ואם בירך עליהם ברכת המזון יצא. והוא הדין נמי דיין מסעד סעיד, כדאיתא בפרק כיצד מברכין, שאם בירך עליו ברכת המזון יצא. ושמעינן מהא, טעמא דמיזן זייני, אבל מידי דלאו מזון הוא אע"פ שהוא משבעת המינין, כגון תאנים [וענבים] ורמונים, אין ברכת המזון פוטרתן, שאין שלש ברכות פוטרות ברכה אחת מעין שלש אלא במידי דמקרי מזון. אבל מידי דלא מיקרי מזון אין שלש ברכות פוטרות ברכה אחת מעין שלש. ובמידי דמיקרי מזון נמי לא אמרינן אלא בדיעבד, אבל לכתחלה מברך על זה ברכה אחת מעין שלש וחוזר ומברך שלש ברכות. זהו דעת הרב דודי נ"ר. ואחר כן הגיה דאפילו לכתחלה כיון שיש לו לברך ברכת המזון דיו בה. אבל אם אין לו לברך ברכת המזון, בדיעבד הוא דפטר שלש ברכות ברכה אחת מעין שלש, אבל לכתחלה לא. ובדיעבד נמי דוקא בתמרי דמיזן זייני ובחמרא דמסעד סעיד, אבל בשאר מיני שבעה אין ברכת המזון פוטרת ברכה אחת מעין שלש, עד כאן. והא דאמרינן דברים הבאים לאחר הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, לאו למימרא שלא יוכל לפטרן בברכת המזון ואפילו לכתחלה, אלא אתא לאשמועינן שגם מעצמם הוא חייב לברך אחריהם. ונפקא מינה שאם אין לו פנאי לברך ברכת המזון ויש לו פנאי לברכה מעין שלש, שחייב לברך בשביל אלו ברכה מעין שלש. ודעת הראב"ד, שיש לו לברך עליהם בפני עצמם, מיהו אם לא בירך עליהם ובירך ברכת המזון פשיטא דפטור. וכן מצאתי בשם הרב בעל המאור כתוב, דלכתחלה נמי ברכת המזון פוטרת ברכה אחת מעין שלש, וכן כתב ה"ר אשר בשם הגאונים. ותימה הוא זה, כיון שתקנו בה ברכה מעין שלש, איך נוכל לומר שישנה המטבע לכתחלה ויברך שלש ברכות ללא צורך. ואפשר כי דעת הרב הוא במי שנתחייב לברך ברכת המזון בשביל פת שאכל.
ובהאי לישנא דאיתמר בגמרא דתמרי נמי מיזן זייני, יש לתמוה על המפרשים שפירשו דוקא תמרי, אבל לא שאר דברים אם אינם מחמשת המינים ואע"פ שהם משבעת המינין. ומי יוכל לומר שתאנים וענבים וגם רבים משאר פירות כגון אפרסקים, ואגסים הנקראים פרש, ותפוחים ושקדים ומיני קטנית ובשר ודגים ואורז ודוחן וכיוצא באלו לא זייני. לכך נראה לומר דכל מידי נמי מיקרי מזון כיון דזיין, והילכך לא מפקינן מינייהו אלא מים ומלח. וכי אמרינן בגמרא דתמרי נמי מיזן זייני, חדא מן הפירות נקט. ולפי שתמרי היו מצויין שם יותר משאר פירות נקט להו, ולאו דוקא תמרי יותר מכל שאר דברים, ואיך אפשר לומר דמי שאינו מחויב לברך אלא בורא נפשות רבות וחסרונן וכו' אם בירך הזן את הכל דעלייה לברכתיה שלא יצא. ודבר זה השכל מכריח אותו לקבלו ולפרשו כן, כי מה שאדם רואה בעיניו [אין] אדם יכול להכחיש, ואנו רואין רבים מבני העולם שעושין כל ימיהם עיקר מאכלם באורז ודוחן ופולין ומיני זרעים, ובהם הם נזונים ומתפרנסים וכל בני ביתם, ולא טעמו פת מחמשת המינין חמש פעמים בשנה. לפיכך נראה כמו שכתבנו, כי ברכת המזון פוטרת הכל דיעבד. ומיהו לכתחלה אין לו לברך שלש ברכות אלא בשביל אכילת פירות, דברכה שאינה צריכה היא. ואם בירך יצא.
כל שאינו אומר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה בערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. כי בקר נראה החסד שהשם עושה עם ברואיו, שמאיר להם, ואז יכולים לעשות צרכי עניניהם. ובלילה, אע"פ שהוא חושך, ראוי להאמין בו שיאיר לנו מן החושך ההוא. וכן ראוי לעשות בכל צרה, ראוי לנו שנבטח בו ונאמין בישועתו שהוא יאר מאופל הצרה, כמו שאמר הכתוב אל י"י ויאר לנו, כמו שעשה לאבותינו משעבוד מצרים שהוציאם מעבדות לחירות ומאפלה לאורה. ויש פירוש אחר, דהיינו האמונה שאנו מפקידים רוחנו בידו בלילה ונאמין בו שיחזירנה לנו, ובבוקר חסדו שהחזירה לנו. וראשון עיקר.
המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם, מאי טעמא י"י זוקף כפופים. ובירושלמי ובלבד שלא ישוח יותר מדאי, אלא כל עצמותי תאמרנה י"י מי כמוך.
<h2>דף יב:</h2>
כל השנה כולה מתפלל אדם האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט. כן גריס הרי"ף. ואית דגרסי האל המשפט. חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים שמתפלל המלך הקדוש והמלך המשפט. ואם אמר האל הקדוש והאל המשפט לא יצא וצריך לחזור. ואם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט באותן ימים, נראה דאינו חוזר, כיון דלא אמר האל. ואפשר לומר שצריך לחזור, דאוהב לא משמע שיעשה עתה המשפט אלא שאוהב אותו, וצריך שיאמר לשון הנשמע שעכשיו הוא עושה המשפט בחסד כמלך שמרחם על עמו. והראב"ד כתב שצריך לחזור ולומר המלך המשפט בשני ההי"ן ואם אמר מלך משפט צריך לחזור ולומר המלך המשפט. ויש מפרשים המלך המשפט הוא כמו העם המלחמה, כלומר עם המלחמה, ולפירוש זה אם אמר מלך המשפט אינו חוזר. אבל הראב"ד כתב שזה הפירוש אינו, רק שכך רוצה לומר שהוא המלך והוא המשפט, כמו שאנו אומרים הוא החכמה והוא המדע. ואין השבח לומר חכם ויודע ומבין, שנראה שהוא לוקח הבינה מאחר. ולפיכך מי שלא אמר כך לא יצא.
כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא שנאמר גם אנכי חלילה לי מחטוא לי"י מחדול להתפלל בעדכם. ואם תלמיד חכם הוא צריך שיחלה עצמו על חבירו, דכתיב ואני בחלותם לבושי שק. כל העושה דבר ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו. ואסמכו אקראי. והטעם כי הבושה היא התשובה השלימה. והראב"ד האריך בזה בפירושו.
בקשו לקבוע פרשת בלק בק"ש ומפני מה לא קבעוה מפני טורח צבור. מאי טעמא משום דכתיב בה כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. ולימא האי פסוקא ותו לא. גמירי דכל פרשה דפסקה משה פסקינן לה, דלא פסקה משה אנן לא פסקינן לה. ופרשת פנחס דפסקינן לא מיקרי הפסק, שכבר קרא הקורא מפרשה שלמעלה שלשה פסוקים, והשאר אינו קורא אלא לסיים בדבר טוב, כדכתבינן במסכת מגילה.
פרשת ציצית מפני מה קבעוה מפני שיש בה חמשה דברים, יציאת מצרים וציצית ועול מצות והרהור עבירה והרהור עבודה זרה דתניא ולא תתורו אחרי לבבכם זו המינות וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלהים, הרהור עבירה שנאמר אחרי עיניכם וכן הוא אומר אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. אשר אתם זונים אחריהם זו ע"ז וכן הוא אומר ויזנו אחרי הבעלים.
מזכירין יציאת מצרים בלילות שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות. [יש שואלין למה] אין אנו מברכין [על הזכרת יצי]את מצרים וכן [לקרות ק"ש ול]התפלל. ויש להשיב [דכיון דביציאת מ]צרים וק"ש [מברך] לפניה ולאחריה [ומזכיר יציאת] מצרים וחותם [אחריה], הזכרת יציאת מצרים [אינה צריכה] ברכה לעצמה, מזכירין בברכת [ק"ש לקבלת] מלכות ויחוד [ה'...] תלה אינו צריך... שהרי אנו... כלה ובקשה... וכן ברכות... ובהזכרת [יציאת מצרים ב]לילי הפסח [יש] שאומרים... חכמ'... אין ראוי לברך על קריאת ההלל לפניה. ולקמן ביארתי זה.
<h2>דף יג.</h2>
היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. פירוש אם כיון לבו לקרות, אבל לצאת לא בעינן כונה, דקיימא לן מצוות אינן צריכות כונה. אבל קורא להגיה לא יצא, שהרי אינו מתכוין אפילו לקרות בתורה. ושלש כונות חלוקות זו מזו יש בקריאת שמע, כונת הלב, כונת קרייה וכונה לצאת. כונת הלב לא בעינן אלא בפסוק ראשון. כונת קריאה בעינן בכל הפרשיות, שאם קורא להגיה לא יצא. כונה לצאת לא בעינן אפילו בפסוק ראשון. ויש בו כונה רביעית ולא הוזכרה בשמועה זו אלא בסוף פרק זה, והוא שלא יעסוק במלאכתו בפרק ראשון. ולא משום כונת הלב אלא משום דלא לשוויה ארעי, דכתיב ודברת בם, עשה אותם קבע. השלמה. ודעת ה"ר משה בה"ר מיימון דמצות צריכות כונה לצאת ידי המצוה, חוץ מאכילת מצה בלילי הפסח שאע"פ שלא נתכוין לאכילת מצה יצא, וצ"ע. ונראה דהתם היינו טעמא שכבר נהנה בהנאת גרונו ומעיו, וכדאמרינן גבי חיוב חטאת דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכבר נהנה, ומתעסק גבי שבת ושאר איסורין פטור. ועל דרך זו כתב הראב"ד בהגהות על המאור במסכת ראש השנה. ולסברתו צריך כונה לצאת בפסוק ראשון. ויצא דאמרן פירושה שיצא ידי ק"ש, אבל ידי ברכות לא יצא וצריך לאמרן כדכתבינן בפ"ק.
בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. וכן בהלל ובמגילה. אלו הן בין הפרקים כגון [בין] ברכה ראשונה לשניה בין שניה לשמע בין שמע לוהיה אם שמוע בין והיה אם שמוע לויאמר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק דכתיב וי"י אלהים אמת. ואינו חוזר ואומר אמת. כתב ה"ר משה לא יפסיק כבין פרק לפרק, אלא הוא מפסיק באמצע הפרק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד. ואיכא דאמרי לא יפסיק כלל. וראוי להחמיר. ומצאתי בשם רבינו שלמה שואל ומשיב בכל לשון מותר, ואפילו בלשון לעז. ופשוט הוא.
למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות. והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום ובין בלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד, ועוד שמע יש בה ללמוד וללמד ולעשות, והיה אם שמוע יש בה ללמד ולעשות ויאמר אין בה אלא עשיה בלבד.
ק"ש בכל לשון דכתיב שמע בכל לשון שאתה שומע. והיו שלא יקרא למפרע. כתב ה"ר משה דוקא בסדר פסוקים, אבל אם הקדים פרשה לפרשה, אע"פ שאינו רשאי, אומר אני שיצא, לפי שאינה סמוכה לה בתורה. ותנן בסוטה אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וודוי מעשר וק"ש ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון. וכי אמרינן תפלה בכל לשון הני מילי בצבור, אבל ביחיד לא.
ולעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי לפי שאין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי. בביאור דבר [זה] הארכנו במקום אחר.
<h2>דף יג:</h2>
שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד, עד כאן צריך כוונת הלב. כל המאריך באחד מאריכין ימיו ושנותיו, ובדל"ת. ובלבד שלא יחטוף בחי"ת. פירוש דמשמע כתיבה חסרה. וה"ר משה כתב שלא יהיה איחד דבר אחר, שתיבת אחד תהיה מגזרת עבר, [כלומר שהיה מאח]ד ענין אחר כמו ולא איחר הנער. ובירושלמי כתוב, ובלבד שלא יאריך באל"ף דמשמע אין חד. ולא מבעי להאריך טובא אלא כדי שימליכהו על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות העולם. פירש רש"י כשיעור המלכתו בכונת הלב. ורבינו האי גאון כתב דבעי אצדודי לארבע רוחות ומעלה ומטה בהצדדת ראשו או בעצימת עיניו. וכן נהגו עכשיו בכל ישראל, ואין לשנות המנהג. ואין צריך לעמוד אלא בפסוק ראשון בלבד. בירושלמי לא שאם היה יושב עומד, אלא שאם היה מהלך עומד. אמר שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד ונאנס בשינה יצא. לפסוקא קמא מבעי ליה לאיניש לצעורי נפשיה, טפי לא מצער נפשיה. פרקדן לא יקרא את שמע. פירוש פניו למטה או פניו למעלה משום הרהור. ומיגנא נמי אסור. מיהו מיגנא כי מצלי שפיר דמי, מיקרי אע"ג דמצלי אסור. פירוש הטיה דשכיבה. ואי בעל בשר הוא שפיר דמי.
<h2>דף יד.</h2>
ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפסק אינו פוסק. ימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אפילו באמצע הפרק פוסק. צריך לבאר האי פוסק, אי לדבר הרשות או לשאלת שלום. ורבינו האיי פירש דימים שהיחיד גומר בהן את ההלל דינו כק"ש ליראה ולכבוד ולכל אדם, וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אפילו באמצע הפרק פוסק כעין בין פרק לפרק (לק"ש) [דק"ש]. ואפילו יחיד עם הצבור במקום שקורין ומדלגין בראש חודש פוסק באמצע פרק כעין בין פרק לפרק דק"ש. והאי דקאמר ימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל, לאו דוקא גומר, דאפילו אתחולי נמי לא מתחיל. אלא איידי דקאמר ברישא גומר נקט סיפא נמי אינו גומר, וה"ה נמי להתחיל. והכי איתא בפרק במה מדליקין. והני מילי בברכה, אבל בלא ברכה נהוג עלמא למימריה ביחיד. וקבלתי מפי הרב דודי נ"ר דה"ה לברכו ולקדיש ולקדושה, דלא גרעי משואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, [ו]אפילו באמצע הפרק יש לו לפסוק ולענות עם הצבור. וכן בין גאולה לתפלה. וכל שכן בין פסוקא לפסוקא דק"ש, כיון דאפילו באמצע ברכה מפסיק. והוא הדין למודים דרבנן. וכן כתב ה"ר יצחק אבן גיאת. עוד קבלנו ממנו שימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אם בא לבית הכנסת ומצא שצבור קורין את ההלל, אם יכול להתחיל שיגיע לגמור עמהם, מברך לפניו לקרא את ההלל כמו שהיה עושה אילו התחיל עמהם. עוד שמעתי משמו שאפילו אינו יכול לגמור עמהם כגון שהם בפרק מן המיצר והלאה יכול להתחיל בברכה כיון שעדיין לא גמרו, וכיון שהתחיל בברכה גומר בברכה. וכן אם בא לבית הכנסת ועדיין לא התפלל, קורא עמהם את ההלל אפילו קודם שיתפלל תפלת יוצר, כדי שיקרא עמהם בברכות. דיני הלל מתבארים בענין חנוכה בפרק במה מדליקין.
מטעמת אינה טעונה ברכה. השרוי בתענית טועם ואין בכך כלום. ר' אמי ור' אסי טעמי עד שיעור רביעתא. וצריך לאזדהורי שלא לבלוע כלום. והרי"ף הביאה בפ"ק דתענית.
כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאילו עשאו במה שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תקרי במה אלא במה. ודוקא במשכים לפתחו, אבל כשאינו משכים לפתחו שרי, דהא אמרינן שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם.
אסור לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. וכל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך הקב"ה עושה לו חפציו שנאמר צדק לפניו יהלך וגו'.
<h2>דף יד:</h2>
כל הקורא ק"ש בלא תפלין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו וכאילו הקריב תודה בלא מנחה וזבח בלא נסכים. הרוצה לקבל עליו מלכות שמים שלימה נוטל ידיו ומניח תפלין וקורא ק"ש ומתפלל ומעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך י"י. וכל שכן מי שאינו עושה ציצית בבגדו שהוא כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, שהרי ציצית אינו צריך גוף נקי ומותר לעשות בו כל צרכיו, מה שאין כן בתפלין שצריך להזהר בהן שלא יישן בהן ולא יפיח בהן ולא יסיח דעתו מהן. ומצינו ברבותינו בירושלמי שהיה בהם מי שנשמר מלהניח אותם בכל יום, אלא לימים ידועים בשנה מרוב השמירה והזהירות שצריך בהם. וכן מי שלא היה מניח אותם אלא תלתא יומי בתר חולי, שחולי ממרק, וסמיך ליה הרופא לכל תחלואייכי הגואל משחת חייכי המעטרייכי חסד ורחמים, וסבירא דצריכין גוף נקי אף מעבירות. ולסברא זו צריך לפרש מה שפירשו בגמרא שלא יפיח בהן ולא יישן בהן, דרבותא קאמר דאפילו מדברים שהן טבע העולם וצרכי האדם וחייב לעשותן בעת הצורך לבריאות ונקיות גופו יזהר בהן בעודן עליו לכבוד המצוה וקדושתה, אבל כל שכן שלא יהיו עבירות בידו והרהורי עבירה ואיסור, שהם הטומאה הגדולה והקשה. והפרישה והנקיות מהם הוא הנקיות הגדול והעיקרי. וצריך שאם יהיו עליו שיסירם ממנו וינקה גופו ונפשו מהם, ויקבל עליו שלא ישוב עוד בהן ליראת השם ולאהבתו, אז יקבל עליו מלכות שמים שלימה בקבלו עליו עול מצותו ויראתו, וזולתי זה אינה שלימה. והזריז בהנחתם והנזהר בשמירתם הרי זה משובח ושכרו מרובה. והמחזיק בשלשתן עליו הכתוב אומר והחוט המשולש וגו'.
<h2>דף טו.</h2>
מי שאין לו מים ליטול ידיו יקנח ידיו בצרור או בעפר או בקסמיות, דלא כתיב ארחץ במים, אלא ארחץ בנקיון כתיב, כל מידי דמנקי. לייט עלה רב חסדא מאן דמהדר אמיא בעידן צלותא, והני מילי לק"ש אבל לתפלה בעי מהדר. פירוש דרויח זמנה. ועד כמה עד פרסה. ובהלכות גדולות פירש לתפלה, אם אינו בצבור וסמוך לו עד פרסה יוכל להתפלל עם הצבור יש לו לטרוח ללכת לשם. והני מילי לקמיה אבל לאחוריה אפילו מיל אינו חוזר אבל פחות ממיל חוזר. וכתב ה"ר משה שמברך על נטילת ידים לתפלה, וכן כתב הראב"ד. ואם מנקה ידיו מברך על נקיות ידים. אך רבינו יעקב כתב שאינו מברך כלל, כיון דסגי ליה בכל מידי דמנקה, אלא בצפרא ובעידן אכילה, וכן עמא דבר.
הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא. וכל שכן בשאר מצוות, דתניא לא יברך אדם ברכת המזון ואם בירך יצא. והא תנן הכל כשרין לקרות המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן הכי קאמר חוץ מחרש דלכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי, ושוטה וקטן אפילו דיעבד נמי לא. חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה. ואע"ג דברכת תרומה דרבנן, אפילו הכי לכתחלה לא יתרום משום הברכה. קרא ולא דקדק באותיותיה יצא. מיהו לכתחלה צריך לדקדק, דכתיב ולמדתם שתהא למודך תמה. וצריך שיתן ריוח בין הדבקים, כגון בכל לבבך, על לבבך, בכל לבבכם, על לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, הכנף פתיל, אותו וזכרתם, תזכרו ועשיתם, אתכם מארץ. ירושלמי, צריך להתיז למען תזכרו. צריך להתיז כי לעולם חסדו, ירושלמי.
<h2>דף טו:</h2>
צריך לשהות בין היום על לבבך, ובין היום לאהבה. פירוש דלא לשתמע לא למחר על לבבך, והכי איתא בפרק מקום שנהגו. ולאחר שגומר פסוק ראשון צריך שיאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שקבלה היא בידינו דהכי אמרה יעקב כשקבץ את בניו בשעת מיתתו וציום וזרזם על יחוד השם, ושאל אותם בני שמא יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק שיצא ממנו עשו, פתחו כולם ואמרו שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד, כלומר שמע ממנו אבינו ישראל כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ומשום דלא אמריה משה התקינו שיהיו אומרים לה בחשאי. ופירוש מקרא של שמע כתבנו בפתיחתינו.
<h2>דף טז.</h2>
הקורא למפרע לא יצא קרא וטעה חוזר למקום שטעה. טעה בין פרק לפרק ואינו יודע באיזה פרק חוזר לפרק ראשון, באמצע הפרק חוזר לראש הפרק, בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה. הני מילי דלא אמר למען ירבו ימיכם אבל אמר למען ירבו ימיכם סרכיה נקט ואינו צריך לחזור.
האומנין בטלין ממלאכתן פרק ראשון וקורין, ולא משום דבעינן כונה בכוליה פרק ראשון, כדכתבינן לעיל. אלא משום דלא לשווי לה ארעי. גרסינן במסכת יומא פרק קמא, הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו ולא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו, והעושה כן עליו הכתוב אומר לא אותי קראת יעקב. ומפרשי לה רבנן משום דמשוי לה ארעי לפרק ראשון, אבל בפרק שני עוסקין במלאכתן וקורין. ותו גרסינן התם ודברת בם, בם ולא בתפלה, דדברי תורה בקול הם, כמו לשון דבור שהוא בקול כדאמרינן אין דבור אלא לשון עז דכתיב דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. אבל תפלה בלחש היא. ודברת בם בם יש לך רשות [לדבר] ולא בדברים אחרים. ודברת בם עשה אותם קבע. ירושלמי נתפלל ולא כיון את לבו אם יודע שהוא חוזר ומכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל. אמר ר' חייא רובא דמן יומוי לא כוינית חד זמן בעית מכונה והרהרית בלבי מאן עלל קומוי מלכא קומי ארקבטא או ריש גלותא. אמר ר' מתניא מחזיק אנא טיבו לרישאי דכי מטי מודים כרע מגרמיה.
האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה, ובשאר כל האילנות יורדין למטה ומתפללין. ובעל הבית בין כך ובין כך יורד למטה ומתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו. פירוש שאינו רגיל כל כך. ירושלמי למה בראש הזית ובראש התאנה, מפני שטרחותן מרובה. פירש הראב"ד שיש הפסד רב בביטולן לבעל הבית. וא"ד ענפיהם מרובין ואינו מתפחד מנפילה.
הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית קורין ק"ש ומתפללין ואוכלין פתן ומברכין לפניה ולאחריה שתי ברכות כיצד ברכה ראשונה כתקנה שניה פותח בברכת הארץ וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ. וחותם בברכת הארץ. במה דברים אמורים בשעושין בשכרן אבל בסעודתן או שהיה בעל הבית מיסב עמהן מברכין כתקנן ארבע ברכות. זו דרך הרי"ף. וגירסת רש"י והספרים שלנו קורין קריאת שמע ומברכין לפניה ולאחריה ואוכלין פתן ומברכין לפניה ולאחריה שתי ברכות, כדכתבינן לעיל. אך ה"ר משה גריס אין מברכין לפניה ומברכין לאחריה. והטעם שפטורין מברכת המוציא משום דהויא דרבנן. ומתפללין מעין שמונה עשרה. שהיא ג' ראשונות וג' אחרונות וברכת הביננו. בעושין בשכרן אבל בסעודתן מתפללין תשע עשרה. בין כך ובין כך אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין כפיהן.
חתן פטור מק"ש לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. פירש הראב"ד, הוא הדין נמי כל היכא דלא עשה מעשה, וכי נקט מוצאי שבת לאשמועינן דמצי למבעל בתחלה בשבת כדאיתא בכתובות. ונראה דדוקא בלילות שמיחד עמה הוא שפטור. אבל בלילות שאינו מתיחד עמה, כגון שהיא נדה או שלא היה להם הכנה למקום יחוד וכיוצא בזה ודאי חייב, שהרי אותה הלילה שאינו מתיחד עמה אין לו טרדא. ואם הוא אדם גדול ורוצה לקרות בלילה הראשון קורא, ולא כל הרוצה ליטול את השם יטול. ומעשה בר"ג שקרא בלילה שנשא אמרו לו והלא לימדתנו רבינו שחתן פטור מק"ש לילה הראשון, אמר להם איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת. שמעינן מינה דכל מי שהוא אומד בדעתו שיכוין את לבו אע"פ שהוא טרוד טרדא דמצוה, רשאי לקרות. מיהו אם אינו אדם חשוב לא יתראה בפני הרבים משום דמחזי כיוהרא, וכדאמרינן לעיל לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. מנא הני מילי דכתיב בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן. פירוש מדלא אמר בשבת ובלכת. מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב, דלא טריד. והני מילי בטירדא דמצוה, אבל בטירדא דרשות איבעי ליה ליתובי דעתיה.
<h2>דף טז:</h2>
ועוד מעשה בר"ג שרחץ לילה הראשון שמתה אשתו, אמרו לו לימדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ, אמר להם איני כשאר כל אדם אסטניס אני. מאי טעמא אנינות דאורייתא ביום הוא דכתיב ואחריתה כיום מר, ורבנן הוא דגזור עלה בלילה, וכי גזור רבנן בשאר אינשי, אבל באסטניס לא גזור. וכתב הרי"ף חזינן למקצת רבוותא דסבירא להו דאנינות לילה דאורייתא, ומחזי דסבירא להו דשבעת ימי אבילות דאורייתא, וגמרי לה מדכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ולאו הכין הוא מילתא, מסוגיא דפרק טבול יום ומחוסר כפורים וכו', ומסוגיא דפסחים דגרסינן התם אונן טובל ואוכל פסחו לערב, קסבר אנינות לילה דרבנן, וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. וכיון דאשכחן בהני סוגיאתא דיום ראשון בלחוד דאורייתא, אבל לילה דהוא יום שני למיתה לא תפיס אלא מדרבנן, שמעינן דלית הילכתא כאילו רבוותא. והילכך יום ראשון דוקא. דהוא יום מיתה, הוא מדאורייתא. אבל בלילה שהוא תחלת יום שני דרבנן, פירוש שיום מיתה אינו תופס לילו. שבעה יומי גופייהו לא על ויעש לאביו אבל שבעת ימים אסמכינהו רבנן, אלא אהאי קרא דכתיב והפכתי חגיכם לאבל, מה חג שבעה אף אבילות שבעה. והא דאמרינן בפרק אין מגלחין אבל אינו נוהג אבילותו ברגל דכתיב ושמחת בחגך, אי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, דשמעת מינה דאיכא חיובא דאורייתא בתר דנפק ליה יומא קמא דהוא יום מיתה. ההיא לא קשיא, דהכי קאמר אבל אינו נוהג אבילות ברגל לדברי הכל, ואפילו למאן דאמר יום ראשון תופס לילו מדאורייתא, דאי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ובהשלמה כתוב, דהתם לאו באבילות שבעה אלא באבילות שלשים, כגון תספורת שהוא מן התורה שלשים יום, דכתיב בבני אהרן ראשיכם לא תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה, וגמרינן פרע פרע מנזיר דכתיב גדל פרע שער ראשו, והוא ל' יום דכתיב ביה יהיה, ויהיה בגמטריא תלתין הוי. אלמא אבילות תספורת שלשים יום הוא מן התורה. ועלה אמרינן התם אי אבילות דמעיקרא הוא, כגון שמונה ימים לפני הרגל, אתי עשה דרבים ומבטיל ליה ומגלח ערב הרגל, השלמה, וכן כתב הראב"ד. ירושלמי הדא דתימא ברחיצה שהוא של תענוג, אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר. ומפרש התם כגון שעלו בו חטטין, וכן בא מן הדרך והיו רגליו כהות עליו מותר להרחיצן במים.
העבדים והשפחות אין עומדין עליהן בשורה ואין אומרין עליהן לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים, אלא כשם שאומרין לו לאדם על שורו ועל חמורו שמת המקום ימלא לך חסרונך. ואין מספידין עליהן, ואין קורין אותן לא אבא פלוני ולא אמא פלונית. אין קורין אבות אלא לשלשה. שהן אברהם אבינו, יצחק אבינו, ויעקב אבינו. ואין קורין אמהות אלא לארבע. שרה רבקה רחל ולאה.
<h2>דף יז:</h2>
מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצוות האמורות בתורה. ואוכל בבית אחר. אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו. אין לו בית לחבירו עושה מחיצה ואוכל. אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל, ואינו מסב ואוכל, ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין. ואין מברך ואין מזמן. ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו. השלמה, פירוש אינו צריך לברך המוציא וברכת המזון. וכן אחרים אינם צריכים לאכול ולברך [בשבילו] המוציא וברכת המזון. וגם אינו מצטרף לזימון, ואין מזמן על אחרים, מפני שאינו מחויב בדבר, עד כאן.
נושאי המטה וחילופיהן וחלופי חלופיהן את שלפני המטה ואת שלאחר המטה, את שהמטה צריכה להן פטורין ואת שאין המטה צריכה להן חייבין, ואלו ואלו פטורין מן התפלה. [לקמן דף יט ע"א] ואין מוציאין את המת סמוך לק"ש. פירוש בין בשל שחרית בין בשל ערבית. ואם התחילו אין מפסיקין. העם העוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקורין, אין המת מוטל לפניהם הם יושבין וקורין והוא יושב ודומם, הם עומדין ומתפללין והוא עומד ומצדיק עליו את הדין ואומר יהי רצון מלפניך י"י אלהינו ואלהי אבותינו שתגדור פרצותינו ופרצות עמך בית ישראל ברחמים. פירוש אבל אינו חייב בקריאת שמע ובתפלה עד שיקבר מתו, כדכתבינן לעיל.
<h2>דף יח.</h2>
ובשבת מסב ואוכל ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו ומזמנין עליו. וחייב בק"ש ובתפלה ובכל מצוות האמורות בתורה, חוץ מתשמיש המטה. וכל זמן שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי. וכתב רבינו תם דאיסורא נמי איכא בתשמיש המטה. והר"ז כתב דרשות הוא ואפילו בחול. ואבל שאינו מוטל עליו לקברו, כגון מי שיש לו בן שיורשו וחייב בקבורתו, האחרים שהם מתאבלים עלי' מותרין באכילת בשר ושתיית יין, וכן כל כיוצא בזה, כך נעשה מעשה על פי מה שמצאו כתוב בשם רבינו תם. ובפרק בתרא דמועד קטן כתבנו עוד. ועוד היה מעשה בחכם שמת בשבת, והלינוהו עד יום א' להספידו. ובמוצאי שבת התירו לבן לשתות יין, כיון שלא היה הלילה ההוא זמן קבורה. ועוד דהאידנא אין האבל מתעסק בקבורתו, אלא יושב ודומם, ואחרים מתעסקין בה. ויש להחמיר בזה.
המשמר את המת שאינו מתו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצוות האמורות בתורה. ואם היו שנים זה משמר וזה קורא וזה משמר וזה קורא. ואע"ג דקיימא לן העוסק במצוה פטור מן המצוה, הכא הרי אפשר לקיים את שניהם. וכן אם היו באין בספינה לא יניחנו בזוית זו ויתפלל בזוית אחרת דחיישינן לעכברים. לא יהלך אדם בבית הקברות ותפלין בראשו וספר תורה בזרועו ויקרא בהן ויתפלל, ואם עושה כן עובר משום לועג לרש חרף עושהו. ודוקא בתוך ארבע אמות, דקיימא לן מת תופס ארבע אמות לק"ש, אבל חוץ לארבע אמות שרי. אין עושין ציצית בתכריכי המת משום לועז לרש. והכי משמע מהאי פרקא וממסכת אבל רבתי. ואם היו בו ציצית מסירין אותה הימנו. כלי קופסא חייבין בציצית, ואם הוא זקן ועשאו לכבודו פטורה, מאי טעמא אשר תכסה בה אמר רחמנא והיא לאו לאכסויי עבידא. ואע"ג דאשכחן במתי מדבר שהיה להם ציצית בפרק המוכר את הספינה, שאני התם מפני שהיו קוברין את עצמן בחייהם ולא היו יודעין אם יקומו.
<h2>דף יח:</h2>
קשה רימה למת כמחט בבשר החי. פירש רבינו האיי גאון כי לנשמה קשה כשהגוף מתבזה, אבל הוא אינו מרגיש כלום. ואית דקשיא ליה על האי פירושא הא דאמרינן בפרק קמא דשבת אין בשר המת מרגיש באיזמל ומקשינן והא אמרינן קשה רמה למת כמחט בבשר החי ושנינן אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל, משמע אבל המת מרגיש. ואפשר לתרץ כי כל הרגש הבשר אינו אלא לנפש, לפי שהיא חיי הבשר, כי הדומם אינו מרגיש. וזה רצה לומר כי בבשר המת שבחי אין שום הרגש וצער לנפש. אבל הרמה שהיא אחר המיתה קשה לנפש, כמו שכתבנו. ואפשר גם כן לומר, כי ידוע הוא שהבורא יתברך נתן כוחות וסגולות שאינן בדרך הטבע בדברים רבים, כגון האבן השואבת הברזל והעוצרת הדם. וכן בצמחים ובדברים רבים כיוצא בזה. ורבותינו היו מקובלים על זה רב מפי רב מן החכמה הנבואית, כי הבשר עצמו מרגיש ומצטער ברימה על ידי הנפש, ואע"פ שנתפרדה ממנו, מכל מקום בדרך המופת לא בדרך הטבע, כדי שיקבל אדם ענשו הראוי לו וירגיש בו. כמו שאמרו בפרק חלק כשם שהקב"ה נותן כח לצדיקים לקבל שכרן כך נותן כח לרשעים לקבל פורענותן. והם היו חכמים ונביאים, ואין להרהר אחר דבריהם, כי כולם להשיג מהם תועלת ומוסר לבני העולם, והם ותורתם אמת.
<h2>דף יט.</h2>
המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנם שנאמר והמטים עקלקלותם יוליכם י"י את פועלי האון. בעשרים וארבעה מקומות מנדין על כבוד הרב. המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים, פירוש אם אחר מטתו, כל שכן בחייו, שמתבייש בדבר כשישמענו ומצטער, וכן כתב ה"ר משה. והמזלזל בנטילת ידים. והמגיס דעתו כלפי מעלה. כולם כתב ה"ר משה. ואינן מפורשות בגמרא.
קברו את המת אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד אפילו פסוק אחד עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו.
<h2>דף יט:</h2>
העומדין בשורה הפנימית פטורין חיצונים חייבין. פנימים שורה הרואה את הפנים, חיצונים שורה שאינו רואה את הפנים.
המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק שנאמר אין עצה ואין תבונה לנגד י"י. כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. ודוקא בכלאים דאורייתא, דהוא שוע טווי ונוז. אבל בכלאים דרבנן, דהוא או שוע או טווי או נוז, אין פושטו בשוק. דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, ומאי הוא לאו דלא תסור, דכל דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו. ומכהן גדול ונזיר שמטמאין למת ילפינן דלאו שאינו שוה בכל דחינן מפני כבוד הבריות, שהרי הם דוחין לאו דעל כל נפשות מת לא יבא ושאר לאוין דכתיבין על אזהרת טומאה משום כבוד המת דגמרינן מינייהו, כדמוכח בגמרא, ואע"ג דהוו איסורא. וכל שכן לאו דממונא, כגון גבי השבת אבדה, כגון זקן ואינה לפי כבודו דכ' והתעלמת ודרשינן פעמים שאתה מתעלם, וגמרינן מיניה כדמוכח מסוגיא דגמרא. וכן נמי ילפינן ממי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, שמטמא למת מצוה ואע"פ שנמנע עכשיו משחיטת פסחו ומילת בנו, כדילפינן בגמרא מיתורא דקרא, דכתיב גבי נזיר ולאחותו. וגמרינן מהא דשב ואל תעשה שאני, ודחינן מצות עשה דתורה, כגון שופר ולולב וכיוצא בהן משום כבוד הבריות. וזה השמיט הרי"ף.
קברו את המת וחזרו ולפניהם שני דרכים אחת טהורה ואחת טמאה, באין בטהורה בא עמהן בטהורה, באין בטמאה בא עמהן בטמאה משום כבודו. פירוש ואע"פ שהוא כהן. ורש"י גריס בענין אחר. ובהלכות טומאה בארנו. והני מילי בבית הפרס דרבנן, דקיימא לן מנפח אדם בית הפרס והולך, ובית הפרס שנידש טהור. אלמא דרבנן היא. אבל בטומאה דאורייתא לא שרינן ליה.
מדלגין על גבי ארונות של מתים לרוץ לקראת פני מלכים ואפילו מלכי אומות העולם. דאמרינן דבר תורה כלי שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה, שאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה, ורוב ארונות יש בהן חלל טפח ומיעוט אין בהן חלל טפח, וגזרו על שיש בהם משום שאין בהם, והכא משום כבוד מלכות לא גזרו רבנן. ואע"ג דאיכא טומאה דארון גופיה, דגולל ודופק מטמא באהל מן התורה כדאיתא פרק העור והרוטב ופרק בהמה המקשה. איכא למימר דאפילו הכי אין כהן מוזהר עליה, דתניא בתוספתא דמכות זה הכלל כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה [כהנים] לוקין עליה ארבעים וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה [כהנים] אין לוקין עליה. ותנן במסכת נזיר פרק כהן גדול על אלו טומאות אין הנזיר מגלח, הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים והגולל והדופק וכלים הנוגעים במת. הא למדת שאין הנזיר מגלח עליו, וכיון שאין הנזיר מגלח עליו אין כהן מוזהר עליו. ואע"פ שכהן מוזהר שלא ליכנס לבית הקברות כדאיתא בפרק אלו מציאות, שאני בית הקברות כיון שהמת נקבר שם הוה ליה טומאה רצוצה ובוקעת ועולה והוה ליה טומאת מת עצמו. אבל גולל ודופק וכלים הנוגעים במת לא. והוא הדין לחרב, אע"פ שהוא כחלל, ומטמא באהל לדברי רבינו יעקב, אפילו הכי אין כהן מוזהר עליו, והוה ליה ככלים הנוגעים במת. וה"ר יצחק ב"ר אשר בעל התוספות כתב בפרק קמא דשבת דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל אלא לענין מגע, אבל אינו מטמא באהל. וכן כתב הראב"ד. אבל ה"ר אשר כתב דחרב מטמא באהל כחלל, אבל היכא דניטמא חרב משום אהל לא אמרינן חרב הרי הוא כחלל. כתב רבינו יעקב בתשובת שאלה גולל הוא אבן גלל שמשימין על הקבר, אבל הארון אין נקרא גולל. ודופק הוא שתי אבנים שעומדין זה מצד הגולל וזה מצד האחר, והגולל נשען עליהם. והכי תנן במסכת אהלות, איזהו דופק את שהגולל נשען עליו אבל דופק דפקים טהור, פירוש דופק דפקים הם אבנים אחרים הרבה שמשימין שם.
<h2>דף כ.</h2>
נשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש ומן התפלין. דהוו להו מצות עשה שהזמן גרמא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. וחייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון. דהוו להו מצות עשה שלא הזמן גרמא, וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא חייבות. וקטן אע"פ שהגיע לחינוך לא מחייב בתפלין, דסתם קטן אינו יודע להזהר שלא יפיח בהן, עד דידעינן ביה בודאי שיודע להזהר בהן, וכדאמרינן קטן היודע לשמור תפלין אביו לוקח לו תפלין וכו'. אבל תפלה רחמי נינהו. ותפלה הוי מן התורה דכתיב ועבדתם את י"י אלהיכם וכו'. ותפלה נקראת עבודה דכתיב אלהא די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישזבינך, ואמרינן וכי יש פולחן בבבל, אלא עבודה זהו תפלה. זהו דעת הרי"ף. אך רש"י כתב דתפלה דרבנן היא.
<h2>דף כ:</h2>
וחייבין בתפלה משום דרחמי נינהו. ובירושלמי כתוב חייבין בתפלה כדי שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו. ובהשלמה כתוב דנשים בברכת המזון בעיא ולא אפשיט אי דאורייתא או דרבנן, ואינן מוציאות מי שהוא מחויב מן התורה שאכל כדי שביעה. אבל מי שלא אכל אלא כזית דהוא מדרבנן מוציאה, דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. וכן מי שלא אכל אלא כזית, שהוא מדרבנן, אינו מוציא מי שאכל כדי שביעה שהוא כביצה. וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות. אבל הרב בעל המאור כתב דמי שאכל כזית שהוא דרבנן, כיון שאילו אכל כדי שביעה הוי מחויב מן התורה, מוציא אף מי שאכל כדי שביעה, שמחויב מן התורה. וכן דעת רש"י. והראב"ד כתב דכזית נמי דאורייתא הוא. והילכך מוציא את האחרים שאכלו כדי שביעה. אך ה"ר משה כתב דכזית דרבנן הוא, ומן התורה אינו חייב אלא בכדי שביעה. ולא ביאר אם שביעה היא בכביצה. ולפשט דבריו נראה דבעינן שיהא שבע, ואפילו יצטרך לשבעו יותר מכביצה הרבה. מיהו נראין דברי הראב"ד מסוגיא דמתניתין דפרק שלשה שאכלו, דאמרינן עלה בגמרא ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית, אלמא מדאורייתא הוא. ולסברא זו איכא למימר דמדאורייתא צריך שישתה קודם שיברך ברכת המזון, ואם לא שתה אינו יכול להוציא אחרים שאכלו ושתו, דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. והרב בעל היראים נראה דסבירא ליה דאם אינו צמא אינו צריך [לשתות], דשבע הוא. ומכל מקום טוב להחמיר על מי שמוציא אחרים שישתה קודם שיברך רב...... או משקה אחר. והרי"ף השמיט ההיא סוגיא דפרק שלשה שאכלו, ותימה הוא. ואפשר דסבירא ליה דכי אמרינן ושבעת זו שתיה, לאו לעיכובא קאמר דבעי שישתה קודם שיברך, דאכילה הוא עיקר הברכה וההבטחה. שהמים מצויין הם לשתות תמיד בלא עמל ובלא דמים. וקרובה סברא זאת לדעת הרב בעל היראים.
ואשה חייבת בברכת המזון מן התורה כיון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת וגו' [כך פסק הרי"ף. והר"ם כתב דספיקא הוי אי דאורייתא או דרבנן]. ואיכא מאן דאמר דאינן חייבות אלא בברכת הזן, אבל בברכת הארץ לא, כיון שאין להן חלק בארץ, וצ"ע. בן קטן שהגיע לחנוך מברך לאביו. (כך פסק הרי"ף. והר"ם כתב דספיקא הוי אי דאורייתא או דרבנן). בן קטן פירש הירושלמי בעונה אחריו מה שהוא אומר. ואם לא אכל שיעורא דאורייתא אינו צריך לענות אחריו מה שהוא אומר.
ונשים חייבות בקידוש היום דבר תורה דאמר קרא זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה. ונראה לרבי דודי, דהוא הדין דחייבות בהבדלה, דקידושא ואבדלתא חדא מילתא היא. ואיכא דאמרי דהבדלה דרבנן היא, ונשים פטורות. ולפי הנראה בין לאיש בין לאשה אפילו הקידוש על היין או על הפת עצמו אינו אלא מדרבנן, דאי מקרא דזכור את יום, בזכירה בתפלה סגי או בענין אחר. אלא ודאי מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא, כדאמרינן בכמה דוכתי. ואפשר נמי דהלכה למשה מסיני הוא ואסמכוה אקרא כדאמרן. והכי נמי אית למימר מהבדלה. וכן נראה ממה שכתב בהשלמה פרק שלשה שאכלו, גבי שנים שאכלו מצוה ליחלק.
בעל קרי מותר בדברי תורה, לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר הלא כה דברי כאש נאום י"י, מה אש אינה מקבלת טומאה אף דברי תורה אין מקבלין טומאה. וכן נמי מותר בברכות ותפלה. וטבילת יום הכפורים שאנו עושין עכשיו מנהג בעלמא הוא, ולכך אין ראוי לברך עליה. והרהור לאו כדבור דמי. ואין שום אדם יוצא בהרהור אלא אם כן מוציא בשפתיו. מיהו אם הוציא בשפתיו אע"פ שלא השמיע לאזנו יצא, בין בק"ש וברכת המזון שהן דאורייתא, בין בתפלה דרבנן. כן נמצא בספר מדויק. וצריך עיון מהרב ר' משה שכתב ברכות פרק א' שאם ברך בלבו יצא.
<h2>דף כא.</h2>
ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ק"ש, דק"ש דאורייתא. כתוב בהשלמה וקורא אותה בברכותיה, כדאמרינן פרק במה מדליקין ודאי דדבריהם בעי ברוכי ספק דדבריהם לא בעי ברוכי, משמע דספק של תורה בעי ברוכי. ומדאמרינן התם נמי רוב עמי הארץ מעשרין הם, הא פלגא ופלגא בעי ברוכי, כיון שמצות מעשר מן התורה. ודוקא בדבר שודאי היה בו חיוב כגון ק"ש ומעשר, אבל בדבר שמתחלתו הוא ספק כגון ערלה כבושה כתב הרי"ף בפרק ר' אליעזר דמילה דלא מברכינן עלה אע"פ שחיוב מילה מן התורה הוא. עד כאן. ויש שפסקו כיון דספיקא דאורייתא הוא מברכינן עלה להטיף ממנו דם ברית, וכן נעשה מעשה בנרבונה.
ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר אינו חוזר, דברכות דרבנן. ספק התפלל ספק לא התפלל חוזר ומתפלל, ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו. ומפרשי רבוותא דהני מילי ביחיד ואדעתא דרשות, אבל אדעתא דחובה אסור. וצבור אפילו אדעתא דרשות אסורה, דתפלות כנגד תמידין תקנום, וכשם שאין הצבור מביאין עולת נדבה כך אין מתפללין תפלת נדבה. הילכך אין תפלת המוספין מתפלל היחיד נדבה, שאינו מתנדב קרבן מוסף. ואע"פ שמצינו מותרות לנדבת צבור [אזלי], מיהו אין הצבור מביאין שקלים בתחלה שתהא כונתן לעולת נדבה. והא דתניא (בספרי) [בספרא] תקריבו מלמד שהצבור מקריבין עולת נדבה, תרגומה אמותר לשכה. אבל לכתחלה אין מביאין שקלים לעולת נדבה, השלמה. וכן כתב ה"ר משה, ועוד כתב ויש מן הגאונים שהורה שאסור להתפלל תפלת נדבה בשבתות וימים טובים, לפי שאין מקריבין בהן נדבה [אלא] חובת היום ע"כ.
היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה. מפרשי לה רבוותא כגון שהתפלל אדעתא דחובה ושכח שכבר התפלל, פוסק ואפילו באמצע ברכה. ואע"ג דאמרינן ולואי שיתפלל כל היום כולו, הני מילי נדבה אבל חובה לא. ואיכא דמפרשי פוסק אם ירצה, אבל אם ירצה גומר בתורת נדבה, ולא נהיר, השלמה. וכבוד רבינו מונח במקומו, דכן נראה לעשות לגמור בתורת נדבה, ולא יפסיק תפלתו, דתפלה רחמי נינהו כל אימת דבעי מצלי.
האי מאן דטעה ואתחיל בברכת חול בשבת גומר כל אותה ברכה, דבדין הוא דבעי לצלויי שמונה עשרה, ומשום כבוד שבת לא אטרחו רבנן. וכן נמי אפילו בתפלת מוסף, הראב"ד. ונפקא ליה מן הירושלמי. ובהשלמה כתוב דמסתברא דבתפלת המוספין אינו גומר הברכה, מדאמרינן התם גברא בר חיובא הוא ורבנן לא אטרחוהו משום כבוד שבת, ואילו במוספין לאו בר חיובא דשמונה עשרה כלל. וכן כתב הר"מ.
התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללים אם יכול לחדש דבר בתפלתו כדי שתהא תפלתו תחנונים יתפלל ואם לאו אל יתפלל. וכתב הר"ם צריך שיחדש דבר בתפלה בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכות. ואם חידש אפילו בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה. ושלש ראשונות ושלש אחרונות לעולם אין מוסיפין בהם ולא פוחתין מהם ואין משנין בהם דבר.
<h2>דף כא:</h2>
הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדוש יתפלל ואם לאו אל יתפלל לפי שאין היחיד אומר קדוש שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה אבל מפסיק לא פסיק בתפלה לא לקדוש ולא ליהא שמיה רבה מברך וכל שכן למודים. וכתב רב האיי דהפסקה בשתיקה לשמע אבל לא לענות, לא מהניא בגמ'. ואיכא דאמרי דכיון דקיימא לן שומע כעונה אין לו להפסיק אף בשתיקה. ולא נראה כן, דכי אמרינן שומע כעונה, הני מילי לענין שיוצא בשמיעה כמו שיצא אם ענה אמן, אבל מכל מקום לא הוי הפסק. גרסינן פרק כל כתבי הקדש העונה אמן יהא שמיה רבה מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו שנאמר בפרוע פרעות בישראל מה טעם משום דברכו ה'. גרסינן בסוטה בזמן ששליח צבור אומר מודים העם מה הם אומרים מודים אנחנו לך י"י אלהינו ואלהי אבותינו אלהי כל בשר יוצרנו יוצר בראשית ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו כן תחיינו ותחננו ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך לשמור חוקיך ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך. כתב רב האיי גאון ז"ל מנהגא דרבנן כד עייל לבי כנישתא, ואשכח צבורא דמצלו בלחשא, דמעכב עד דמסיימי, וכד פתח שליחא דצבורא ומתחיל י"י שפתי תפתח, נימא איהו נמי בלחש מילתא מילתא בהדי שליחא דצבורא, ועני קדושתא בהדי צבורא. ושפיר דמי למעבד הכי, ולית בה הפסקה. והא דאמרינן אם יכול להתחיל ולגמור, היכא דמתחיל מקמי שליח צבור, אבל כד מתחיל בהדי שליח צבור שפיר דמי.
<h2>דף כב.</h2>
נהוג עלמא בכלאים לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. פירוש וחייב שתים, אחת משום כלאי זרעים ואחת משום כלאי הכרם. ואם אין שלשתן במפולת יד, אם זרע חטה ושעורה חייב משום כלאי זרעים, ואם חטה וחרצן פטור מכלאים. והראב"ד כתב דבחטה וחרצן נמי או בשעורה וחרצן איכא משום כלאי זרעים, ותימה הוא. אך הר"מ כתב כמו שכתבנו. ומיהו איכא מאן דאמר שאם זרע שני מינין בכרם הנטוע כבר אסור בהנאה, שהרי אמרו המעביר עציץ נקוב בכרם קדש, דכתיב המלאה וכתיב הזרע, ודרשינן בפרק כל שעה זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא. ואם זרע מין אחד בכרם, כיון דנהוג עלמא כר' יאשיה, מותר באכילה כל שכן בהנאה. דלא אמר רחמנא פן תקדש אלא בשלשה מינין שיש כרמך וכלאים. אבל במין אחד וחרצן, כשם שמותר לזרוע כך מותר באכילה. ואיכא מ"ד דכי נהוג כר' יאשיה לענין זריעה שמותר לזרוע מין אחד בכרם, מיהו אם זרעו אסור בהנאה, ונראה כי הר"מ הולך בדרך זו. ולא מחוור, דאם כן למאי נהוג אם אסור בהנאה הזרע והכרם. וכי תימא לענין מלקות, הא ליתא, דאם כן, נהוג בי דינא הוה ליה למימר. ועוד דלשון נהוג לא שייך ביה. ונראה לומר דאפילו בשני מינין משמע דאמר נהוג עלמא כיון דליכא חרצן שרי למזרעה ושרי אף באכילה. והיינו מנהגא דנהוג. וכן נמי משמע מסוף פרק קמא דקדושין לכאורה. והכי דינא, כלאי הכרם אסורין בארץ מן התורה חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ובחוצה לארץ מדרבנן, הילכך ספקו מותר, כדתנן כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ ישראל אסור בחוצה לארץ יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד. ואם אינן חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, אלא חטה ושעורה בלחוד שזורע בכרם, שרי אף באכילה, ושרי לזרעם בחוצה לארץ כפום מאי דנהוג עלמא. והא דהמעביר עציץ נקוב בכרם קדש, דלא כהילכתא היא כפום מנהגא, וכן כתב רבינו יעקב. וכלאי זרעים, בחוצה לארץ מותר לזרעם, ואף בארץ שהם אסורין מן התורה אם זרען מותרין באכילה. הכי משמע פ"ק דקדושין, ובפרק כל הבשר. ובארץ נמי שהם אסורין מן התורה, דוקא קנבס ולוף אבל שאר זרעים דרבנן הוא, פירוש שאינן מחמשת המינין. אבל חמשת המינין דאורייתא הם, כדאמרינן עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. והראב"ד כתב דהא דאמרינן קנבס ולוף אסרה תורה, דוקא למיסרינהו בהנאה, אבל בזריעה שאר זרעים נמי אסורין מן התורה. ובכלאי זרעים לא בעינן מפולת יד. והכי איתא מסכת כלאים. וביאורו במסכת חולין פרק כל הבשר.
<h2>דף כב:</h2>
היורד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות את שמע עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא. והני מילי מים עכורין אבל צלולין לא, משום דלבו רואה את הערוה. אבל עקבו רואה את הערוה מותר, נוגע אסור. וכתב הראב"ד דהוא הדין לשאר האברים אם נוגעין בערוה אסור, ואפילו ירכותיו שדרך הערוה להיות שוכבת עליהן אסור לקרות, והטעם מפני שהוא מתחמם ומטריד. וכן בנוגע בערות חבירו, ובערות אשתו אע"ג דגייס בה, שלא התירו אלא מגע עגבות בלבד. עד כאן.
ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה ויקרא את שמע. ו[כנגד] מי רגלים לא יקרא עד שיטיל לתוכן מים, וכמה, רביעית, לא שנא בתחלה ולא שנא בסוף. כמה ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות. ודוקא לאחריו, אבל לפניו מלא עיניו, פירוש ואפילו מעלים עיניו, ואפילו בלילה, מכיון דאילו הוה ביממא הוה חמי. הכי איתא בירושלמי.
היה עומד בתפלה וראה צואה מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ארבע אמות. ואי לא אפשר לזורקה לאחריו יזרקנה לצדדין. התפלל ומצא צואה במקומו הואיל וחטא אין תפלתו תפלה. אלא צריך לחזור ולהתפלל במקום אחר טהור. היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו ממתין עד שיכלו המים וחוזר למקום שפסק. וכן כתב הר"מ פרק רביעי בהלכות תפלה. ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ודוקא בתפלה, אבל בק"ש ובשאר מילי אפילו שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק. ויש שפוסקים דהכא אפילו לא שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, דהא אמרינן לקמן שמי שצריך לנקביו והתפלל תפלתו תועבה היכא שאין יכול לעמוד על עצמו עד פרסה, וזה אינו יכול לעמוד. מיהו לפי סוגיית הגמרא נראה כדפסקינן דאינו חוזר. ואפשר דהכא מיירי דבשעה שהתחיל להתפלל לא היה מרגיש בעצמו הצורך כל כך, והיה סבור שהיה יכול לעמוד על עצמו עד פרסה או יותר, והוי אנוס, והילכך לא הויא תפלתו תועבה. אבל לקמן מיירי במי שהיה מרגיש בעצמו שאינו יכול לעמוד עד פרסה, לכך תפלתו תועבה, דמזיד הוא. והא דאמרינן ימתין עד שיכלו המים, איכא דמפרשי עד שיתנגבו, כדאמרינן לקמן מי רגלים כל זמן שמטפיחין, אי נמי שישליך עליהם רביעית מים. אך ה"ר משה כהן כתב דכיון דקיימא לן דלא אסרה תורה אלא כנגד עמוד ראשון בלבד, ומדרבנן הוא דגזרו. הכא כדי שלא יפסיק אוקמוה אדאורייתא ולא צריך נגוב ומים. וכן עיקר.
<h2>דף כג.</h2>
היה צריך לנקביו לא יתפלל משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל. וכתיב שמר רגלך כאשר תלך אל בית האלהים. שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפלה לפני. ואם התפלל תפלתו תועבה. פירוש וצריך לחזור ולהתפלל, והוא שאינו יכול לעמוד על עצמו עד פרסה. פירוש ולכתחלה אין לו להתפלל אם הוא צריך לנקביו אע"פ שיכול לעמוד עד פרסה. גרסינן פרק אלו הן הלוקין, המשהא נקביו עובר משום אל תשקצו את נפשותיכם, האי מאן דשתי בקרנא דאומנא עובר משום אל תשקצו את נפשותיכם.
אסור לאדם שיכנס בתפליו לבית הכסא קבוע וישתין בהם מים גזירה שמא יפנה בהם. ודוקא כשלובשן דרך מצותן, אבל אם אחזן בידו שרי. ובית הכסא ארעי דאיכא ניצוצות אסור, ובית הכסא קבוע דליכא ניצוצות שרי. הנכנס לבית הכסא חולץ תפליו ברחוק ארבע אמות ואוחזן בידו בבגדו ונכנס. ולא יניחם לא בחורין הסמוכין לרשות הרבים, משום מעשה שהיה בתלמיד שהניחם בחורים הסמוכים לרשות הרבים ובאה זונה אחת ונטלתם אמרה להם ראו מה נתן לי פלוני באתנני, כיון ששמע אותו תלמיד כך עלה לגג ונפל ומת, באותה שעה התקינו שיהא אוחזן בידו בבגדו ונכנס. גוללן כמין ספר תורה ואוחזן בימינו כנגד לבו. והני מילי ביום, אבל בלילה עושה להם כיס טפח ומניחם. וכן ביום, אם אין שהות ביום כדי ללובשן, עושה להם כיס טפח ומניחן. והני מילי בכלי שהוא כליין, אבל בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח. אמר רבה בר בר חנה, כד הוה אזלינן בתריה דר' יוחנן, כד הוה בעי למיעל לבית הכסא, כד הוה נקיט ספרא דאגדתא הוה יהיב לן, וכד הוה נקיט תפלי לא יהיב לן, אמר הואיל ושרו רבנן לא נטרה, ל"א לינטרן.
המתפלל ישהה כדי הילוך ארבע אמות ואחר כך ישתין שכל ארבע אמות תפלתו של אדם סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה. ועוד מתבאר דין זה בפרק בני העיר. והמשתין ישהא ארבע אמות ויתפלל, משום ניצוצות.
<h2>דף כג:</h2>
לא יאחוז אדם תפלין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל. וסכין וקערה וככר ומעות כיוצא בהן, פירוש מפני שטריד בשמירתן ולא מצי מכוין דעתיה בתפלה. ולא ישתין בהן ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת ארעי, פירוש אפילו מנחן בידיה, דילמא נפלן. כן נראה מסוגיא דגמרא בפרק הישן, אלא אם כן מניח ראשו בין ברכיו. וכן דעת הרי"ף והראב"ד. אך ה"ר משה מתיר שינת ארעי במנחן ארישיה, וכן הרב בעל המאור. ולא בעינן שיניח ראשו בין ברכיו, ולא שימסור שנתו לאחרים, ולא חיישינן שמא ירדם. וטוב להחמיר בזה כפסקא קמא. עוד צ"ע מה שכתב הר"מ דבשינת ארעי אסור אלא אם כן מניח עליהם סודר ולא היתה אשתו עמו. היו תפליו כרוכין בידו מותר לישן בהם אפילו שינת קבע. וצריך לפרש דוקא שכרוכין בענין שאינן יכולין ליפול מידו בעת שיישן. ואע"ג דשרו בית הכסא קבוע, כדאמרן לעיל אוחזן בבגדו ובידו ונכנס, בית הכסא ארעי אסור, מאי טעמא בית הכסא קבוע ליכא ניצוצות ושרי, בית הכסא ארעי איכא ניצוצות ואסור אפילו לאחזן בידו ולהשתין.
כשהוא נפנה מגלה מאחריו טפח ומפניו טפחיים, בגדולים ובאשה. ובאיש מלפניו ולא כלום. ומפרש בירושלמי שכן האיש מפשיל לאחוריו ומטיל מים. ואע"ג דבגדולים מיירי, אי אפשר לגדולים בלא קטנים, השלמה. יצא שערו בבגדו אין בו משום ערוה. כתב הרב בעל המאור טפח באשה ערוה אוקימנא באשתו ולק"ש ושוק באשה וקול באשה ושער באשה הכל ערוה להסתכל בהם, והרי"ף השמיט כל זה, עד כאן. וכן כתבו הראב"ד וההשלמה.
גרסינן בפרק המקבל, לתפלה ולתפלין ארבע קבין. לתפלה, הנושא משאוי בראשו והגיע זמן תפלה, פחות מארבע קבין מפשילן לאחוריו ומתפלל. ארבע קבין מניחו על גבי הקרקע ומתפלל. לתפלין, היה נושא משאוי על ראשו ותפלין בראשו, הרי זה לא יסלקם לצדדין ולא יקשרם במתניו מפני שנוהג בהם מנהג בזיון, אבל קושרן בזרועו במקום תפלין. באיזה משאוי אמרו, במשאוי של ארבע קבין. הרי"ף הביא הא מימרא, וכתב נמי דאפילו מטפחת שלהן אסור להניח על ראש שיש בו תפלין. וכמה רבעא דרבעא דמפומבדיתא, כל שכן משוא של פחות מארבעת קבין שאסור. ואפשר לפרש לדעת הרב כי מה שאמר במשוא של ארבעת קבין, [א]לא יסלקם לצדדין קאי, משום דלא אפשר שהמשוא כיון שהוא של ד' קבין לא יגע עליהן. אבל אם הוא פחות מארבעת קבין אפשר שיסלק התפלין מעט לצד אחד והמשוא לצד אחד ולא יגע עליהם. אבל מכל מקום אפילו מטפחת שלהם אסור להניח בראש שיש בו תפלין עליהם, ואע"פ שלא היו תפליו רוצצות. צ"ע בבא מציעא בפרק [המקבל]. אבל ה"ר משה לא הביא אלא הא דאפילו מטפחת אסור להניח על ראש שיש בו תפלין. ולא כתב הא דלתפלין ארבעת קבין, ויפה כיון. וכתב ה"ר משה אבל צונף הוא מצנפת על תפליו. וכן נוהגין עכשיו שהכובע שקורין קפיל והבית ראש שקורין קפיון בלעז לובשין עליהן.
הנכנס לסעודת קבע נכנס וחולץ תפליו, ומניחן על שלחנו וכן הדור לו, ועד אימת עד זמן ברכה. האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפלי וצר ביה תפילי אסור למיצר ביה זוזי, אזמניה ולא צר ביה צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה זוזי. דהזמנה לאו מילתא היא. דקיימא לן בפרק נגמר הדין האורג בגד למת מותר, דהזמנה לאו מילתא היא.
אסור להניח תפלין תחת מרגלותיו, דדרך בזיון הוא. אבל תחת מראשותיו מותר, ואפילו אשתו עמו. מאי טעמא, נטרינהו עדיף טפי. [דף כד ע"א] והיכן מניחן בין כר לכסת שלא כנגד ראשו. ונראה לומר ואפילו בכלי שהוא כליין, לפי שהכר הוי ככלי אחר שאינו כליין, כדאמרינן לקמן גלימא עלוי קומטרא ככלי בתוך כלי דמי.
<h2>דף כד.</h2>
שנים שהיו ישנים בטלית אחת אפילו בניו ובני ביתו אסור לקרות את שמע עד שתהא טלית מפסקת ביניהם ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר ועד כמה תינוקת בת אחת עשרה שנה ויום אחד תינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד ואידי ואידי עד שיהיו שדים נכונו ושערך צמח. נראה לומר דדוקא הני דעדיין לא הגיעו לכלל שנותם, אבל תינוקת בת שתים עשרה שנה ויום אחד ותינוק בן שלש עשרה אסור, ואע"ג דלא הוו עדיין שדים נכונו ושערך צמח. ואשתו, כיון דכגופו היא, אינו צריך שתהיה טלית מפסקת ביניהם. אלא מותר להחזיר פניו לקרות.
ועגבות דנגעי אהדדי, אי נמי עגבות דנפשיה ומגולות ולא מסתכל בהו אין בהם משום ערוה. וכתב הראב"ד דדוקא עגבות דאשתו, דגייסא בה, אבל דאחר דלא גייס אי נגעי אית בהו משום ערוה. אבל לאסתכולי ודאי אסור. דתניא אשה יושבת וקוצה לה חלה ערומה מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע אבל לא האיש. ואוקימנא כגון שהיו כל פניה טוחות בקרקע, פירוש שהעגבות מכוסות. וטפח באשה ערוה דאוקימנא אפילו באשתו ולק"ש, כתב הראב"ד דדוקא ממקום צנוע, ושוק באשה הוי מקום צנוע, אבל באיש לא הוי מקום צנוע. אבל פניה וידיה ושערה מחוץ לצמתה שאינה מתכסה אין חוששין להן, מפני שרגיל בהם ולא טריד. ובאשה אחרת ודאי אסור להסתכל בה בשום מקום ואפילו באצבע קטנה ובשערה. ואסור לשמוע דבריה כדאמרינן בקדושין ואפילו לשאלת שלום. והאידנא נהגי בשאילת שלום ובדברי צורך, והכל לשם שמים כדאיתא התם.
והתולה תפליו יתלו חייו. והני מילי תפלין גופן שאסור לתלותן בין ברצועה בין בקציצה, אבל בכיס שלהן מותר לתלותן.
<h2>דף כד:</h2>
וממשמש בבגדו, פירוש להעביר כנה העוקצתו. אבל אינו מתעטף, פירוש אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל אינו נוטלה להתעטף, שלא להפסיק. וגאון פירש שאינו מתעטף בו להגביה השוליים על כתיפו. וכן המנהג בעת התפלה.
המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. והוא שיכול לכוין את לבו בלחש. אבל אם אין יכול לכוין את לבו בלחש מותר. והני מילי בינו לבין עצמו, אבל בצבור לא, דילמא אתי למטרדינהו. המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר. גיהק ופיהק לרצונו הרי זה מגסי הרוח. אבל שלא ברצונו אין בכך כלום. פירוש גיהק גיו הקים, אשטירלייר בלעז. פיהק, פיו הקים בדלייר בלעז, ויש מפרשים רוטר בלעז. המתעטש, פירוש מלמטה, סימן רע לו. וניכר שהוא עכרן. אבל המתעטש מלמעלה סימן יפה לו, כשם שעשו לו נחת רוח מלמטה כך עשו לו נחת רוח מלמעלה. והרק בתפלתו כאילו רק בפני המלך. אם נזדמן לו רוק כשהוא עומד בתפלתו מבליעו בטליתו. ואם היתה טליתו נאה מבליעה באפרקסותו. ואם אנינא דעתיה שדי ליה לאחוריה. ובירושלמי משוה לשמאלו כלאחריו, ומותר, אבל לימינו אסור. ואם יש שם גמי או דבר שנבלע בו הרוק מותר אפילו לפניו ואפילו שלא מאונס, דהוי כמבליעו באפרקסותו דעדיף מכולהו. וכן כתב הראב"ד. עוד בירושלמי המתפלל לא ירוק עד שיהלך ארבע אמות. ונראה לפרש שתכף שגומר תפלתו הוא דקאמר, דהוי דרך בזיון. ופרשו שם שיהלך לאו דוקא, אלא שישהא שיעור שיהלך ארבע אמות. וכי האי גוונא אמרינן בדוכתי אחריני. וכן הרוקק אל יתפלל עד שיהלך ארבע אמות.
ואסור להניח ידו על סנטרו בשעה שעומד בתפלה. פירוש סנטרו, מנטון בלעז. מפני שהוא דרך קלות ראש בתפלה. ויש מפרשים בע"א. היה עומד בתפלה ונתעטש ממתין עד שיכלה הרוח ומתפלל. ואיכא דגרסי עד שיכלה הריח, וכן נראה. בקש להתעטש מהלך ארבע אמות ומתעטש וממתין עד שיכלה הרוח, וכשיכלה הרוח אומר רבון העולמים אתה יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתינו וכלימתינו חרפה וכלימה בחיינו, רימה ותולעה במותינו, ומתפלל. ודוקא בעטוש דליכא פשיעותא, אבל במים שותתין לו על ברכיו לא, דאיכא פשיעותא, דאיבעי ליה למבדק נפשיה קודם תפלה.
היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא את ראשו מפני הצינה חוצץ בטליתו עד לבו וקורא ק"ש, דקיימא לן לבו רואה את הערוה אסור.
תלמיד חכם אסור לעמוד במקום הטנופת לפי שאי אפשר לו בלא הרהור תורה. בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא. לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא את שמע ולא עוד אלא שאם קורא ובא פוסק. לא פסק מאי, עליו הכתוב אומר גם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם, וכתיב כי דבר י"י בזה, וכתיב הוי מושכי העון בחבלי השוא. ואי פסק עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים. וכשהוא חוזר, חוזר למקום שפסק, ואע"פ ששהא כדי לגמור את כולה. והכי מסקנא בסוף מסכת ראש השנה. וכן בתקיעות וכן בהלל וכן במגילה. אבל בתפלה לחודה אי שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש.
היתה טליתו חגורה לו על מתניו בין שהיתה של בגד ושל עור ושל שק קורא ק"ש, ולתפלה עד שיתכסה את לבו. פירוש שצריך אימה יתירה. לא יכניס אדם ראשו לתוך אזורו ויקרא את שמע, ואם היתה אפרקסותו חגורה מבפנים הרי זה מותר. ופירוש אבי חללה דבי צוארא.
<h2>דף כה.</h2>
שכח ונכנס לבית הכסא בתפליו מניח ידו עליהם עד שיגמור עמוד ראשון ונפסוק וניקום. אבל עד שיגמור עמוד ראשון לא יפסיק, דעמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן, סילון החוזר מביא לידי ירקון. צואה על בשרו או ידיו מונחות בבית הכסא מותר לקרות את שמע דכתיב כל הנשמה תהלל יה. ומסתברא דצואה על בשרו והיא תחת בגדיו ואין ריחה נודף, וידיו מונחות בבית הכסא סתום ואין שם ריח, השלמה.
גרסינן פרק אמר להם הממונה, צואה במקומה, כלומר בפי טבעת, אסור לקרא ק"ש. והני מילי דנראית מעומד, או יושב ונראית אע"פ שאינה נראית מעומד. אבל אינה נראית אפילו מיושב מותר, דלא ניתנה תורה למלאכי השרת. ואע"ג דבצואה שעל בשרו או שידיו מטונפות אמרינן דמותר לקרא ק"ש, התם שלא במקומה ולא נפיש זוהמא, הכא במקומה ונפיש זוהמא. ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ארבע אמות ממקום שיכלה הריח וקורא. אבל הר"מ כתב מרחיק עד מקום שפוסק הריח, וצ"ע. לא יקרא את שמע לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת תרנגולים ולא כנגד צואת כלבים כל זמן שיש בהן בתוכן עורות. פירש בהשלמה דאצואת כלבים וחזירים קאי. ואיכא מאן דאמר דאצואת תרנגולים נמי קאי שמותר. ולא מסתברא כותיה, דגרסינן פרק כל כתבי הקודש כופין קערה על צואה של תרנגולין מפני קטן שלא יטנף. ופרכינן גרף של רעי הוא. ירושלמי, מרחיקין מגללי בהמה ארבע אמות, ברכין, ובלבד בשל חמור ובבא מן הדרך. מרחיקין מצואת חזיר ומצואת נמיה ומצואת תרנגולין ארבע אמות, ובלבד באדומין, עד כאן. ותמיהא לי והא צואת חזירים יש לה ריח רע יותר מצואת אדם, והיכי שרינן לה אם לא נתן לתוכן עורות. ואפשר לומר דאכלבים לחודיה קאי. אי נמי לאחר שנתקררה הצואה אין לה ריח רע מחזירים כצואת אדם ואע"פ שהיא לחה. כללו של דבר אם יש להם ריח מכולן צריך הרחקה, אבל אם אין בהן ריח אמרינן בהו הני דיני דכתבינן.
ולא כנגד אשפה שריחה רע. וריח רע שאין לו עיקר שרי בדברי תורה, דהני ציפי דבי רב הני גנו והני גרסי, והני מילי בדחבריה אבל בדידיה לא. ובק"ש ובתפלה אפילו בדחבריה אסור. אלא מרחיק עד מקום שיכלה הריח או פוסק וממתין עד שיכלה. צואה עוברת אסור לקרות את שמע. ופי חזיר כצואה עוברת דמי ואע"ג דסליק מנהרא. ספק צואה בבית מותר, באשפה אסור. ספק מי רגלים אפילו באשפה נמי מותר, דמי רגלים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד, הא נפול להו שרי, ורבנן הוא דגזרו בהו, וכי גזרו בודאן בספקן לא גזור. ובודאן עד כמה כל זמן שמטפיחין. פירש הראב"ד בטופח על מנת להטפיח. אבל אם אין בהם כדי להטפיח אע"פ שרשומן ניכר שרו. וכן עיקר. והר"מ פסק כל זמן שרשומן ניכר, וצ"ע. צואה כחרס אסורה, והיכי דמי כל שגוללה ואינה נפרכת.
<h2>דף כה:</h2>
צואה בעששית מותר לקרא את שמע כנגדה, דכתיב והיה מחניך קדוש, והא איכא. ערוה בעששית אסור לקרות את שמע כנגדה, דכתיב ולא יראה בך ערות דבר, והא קא חזי. צואה כל שהו מבטלה ברוק עבה. צואה בגומא מניח סנדלו עליה ומותר לקרא את שמע. דבוקה בסנדלו אסור ואע"פ שהיא למטה לכתחלה, אבל דיעבד לא מהדרינן ליה. וכן כתב הראב"ד.
גוי ערום אסור לקרות את שמע כנגדו, ואע"ג דכתיב בהו בשר חמורים בשרם, הא כתיב בהו ערוה דכתיב ערות אביהם לא ראו. משמע מהא דכנגד ערות בהמה מותר לקרות. וכתב ה"ר משה, דקטן נמי אית ליה ערוה. ונהגו עכשיו המוהלים את הקטנים דלא קפדי כשמברכין על המילה לכסות הערוה. ואפשר לומר דקטני קטנים כולי האי לית בהו משום ערוה. וכן כתב הראב"י דלא צריך לכסויי כשמלין את הקטן, דלית ביה משום ערוה. אבל במילת גדול צריך לכסות ערותו כשמברך על המילה.
תניא כמה יטיל לתוכן מים. פירוש לתוך מימי רגלים. רביעית, לא שנא בתחלה ולא שנא בסוף. גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אסור לקרא ק"ש כנגדן בין לפני המטה בין לאחר המטה, עד שיניחם תחת המטה או עד שיוציאם או שירחקם ממקום שהוא קורא ארבע אמות לאחריו או לצדדין. דלא סבירא לן כל הבית כולו כארבע אמות. ותחת המטה דאמרינן, אם היא פחותה משלשה כמכוסה דמי. ואם היא גבוהה עשרה לאו כמכוסה דמי. ומשלשה ועד עשרה ספיקא הוי, ולכתחלה יש להחמיר ולדקדק בזה. אבל בדיעבד אם התפלל אינו חוזר ומתפלל. ואם אחר המטה הם, לא שנא שלשה ולא שנא עשרה אינה חוצצת ומרחיק ארבע אמות. וכתב ה"ר משה שאע"פ שאין בהם כלום ואין להם ריח רע הרי הן כבית הכסא. וכן מוכח בגמרא. ונראה לי שאם נתן הגרף או העביט לתוך כלי אחר, ואע"פ שהוא כליין, מותר לקרות כנגדן, והוא שלא יצא [ממנו ריח רע]. וכן אם רחץ את הכלי במים יפה נראה שמותר, ואע"פ שהוא מיוחד לכך. אבל אם נתן לתוכו מים לבד, לא מהני אלא בכלי שאין תשמישו לכך. וכן נראה דעת רש"י וה"ר משה.
בית שיש בו ס"ת או תפלין אסור בתשמיש המטה עד שיוציאם או עד שיניחם כלי בתוך כלי שאינו כליין, אבל כלי שהוא כליין אפילו עשרה מאני ככלי אחד דמו.
<h2>דף כו.</h2>
גלימא עילוי קומטרא ככלי בתוך כלי דמי. ונראה לומר דאפילו הניחן על גבי מקום שהוא גבוה שלשה או נמוך שלשה צריך כלי בתוך כלי שאינו כליין, מדקאמר עד שיוציאם או עד שיניחם כלי בתוך כלי. וכן עיקר. ספר תורה עושה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים. והוא דאין לו בית אחר, אבל יש לו בית אחר מנח ליה התם. ירושלמי, לא ישב אדם על גבי ספסל וספר תורה מונח עליו. ואם היה נתון על גבי דבר אחר מותר. ועד היכן, כל שהו. ויש שאומרים דדוקא ספר תורה, אבל ספרים אחרים לא מחמירינן בהו. וטוב להחמיר. ומכל מקום בזמן בית המדרש אני ראיתי לרב דודי שהיה שונה לתלמידיו והפירושין ושאר ספרים אצלינו בשוה על ידי הדחק. אבל בעת שלא היה במקום בית המדרש היה מדקדק שיהיה נתון על גבי דבר אחר כל שהו. וכן ראוי להחמיר.
לא יעמוד אדם כנגד בית הכסא ויתפלל ואע"פ שאין בו צואה, ודוקא ישן אבל חדש לא. הני בתי כסאי דפרסאי אע"ג דאית בהו צואה כסתומין דמיין. פירוש הם כעין שלנו. וצריך שיכסה פי הקתדרא. גרסינן בפרק יציאות שבת מתפלל אדם בבית המרחץ חדש שעדיין לא רחץ בו אדם, אבל במרחץ ישן לא, ואע"פ שאין שם אדם. הנכנס לבית המרחץ מקום שבני אדם עומדין לבושין יש שם ק"ש ותפלה ואין צריך לומר שאילת שלום ומניח תפלין ואין צריך לומר שאינו חולץ. נכנס למקום שבני אדם מקצתן עומדין ערומין ומקצתן לבושין יש שם שאילת שלום ואין שם ק"ש ותפלה, ואין חולץ תפליו ואינו מניח לכתחלה. מקום שבני אדם עומדין ערומין אין שם שאילת שלום ואין צריך לומר ק"ש ותפלה, וחולץ תפליו ואין צריך לומר שאינו מניח. פירוש ודוקא בית המרחץ שיש שם זוהמא של מים. אבל הני מקואות שלנו, שטובלות שם הנשים, כיון שהם צוננין שרו. אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ משום שנאמר ויקרא לו י"י שלום, כלומר שמו של הקב"ה שלום. שרי לאיניש למימר הימנותא בבית המרחץ. ואע"ג דכתיב האל הנאמן, ההוא כמה דאת אמר אלהא מהימנא, אבל שם גופיה לא אקרי נאמן. והזמנה לבית הכסא למיקם בגויה ולצלויי, בעיא ולא איפשיט. וה"ר משה פסק לחומרא, שאסור לקרות בתוכו, אבל כנגדו מותר.
תפלת השחר עד ארבע שעות. ולותיקין מצותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה. והיכא דטעי וצלי לאחר ארבע שעות עד חצות, שכר תפלה יהבי ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה. ונראה לומר דאפילו עבד במזיד ולא התפלל בד' שעות שחייב להתפלל עד חצות, כיון דרבנן סבירא להו דתפלת השחר עד חצות.
טעה ולא התפלל שחרית מתפלל במנחה שתים. פירוש של מנחה ואחר כך של שחרית דחובת שעתיה מבעי ליה לאקדומי. טעה ולא התפלל במנחה מתפלל בערבית שתים ואין בזה משום עבר יומו בטל קרבנו. וכתב ה"ר משה דוקא מתפלה לתפלה הסמוכה לה. אבל אי הוו שתי תפלות או יותר שכוחות, או שנאנס בחולי וכיוצא בו, אינו חוזר ומתפלל אלא אחת, אותה הסמוכה לזו של עכשיו. אי נמי אם לא שכח אלא אחת, דלא נזכר עד שעברה תפלה אחרת ובשלישית נזכר, אינו חוזר כלל. וכן נראה. ויש גאונים שכתבו שאפילו אחר כמה תפלות חוזר ומתפלל כל התפלות שביטל באונס או בשכחה, מדקאמר בגמרא תפלה רחמי נינהו וכל אימת דבעי מצלי ואזיל. ולא נהיר, דמצינא למימר דכי אמרינן כל אימת דבעי מצלי בהאי זימנא (דקאמי') [דקאי ביה] קאמר. ועוד דלישנא דגמרא דייקא כסברא קמייתא, מדקאמר מתפלל במנחה שתים ומתפלל בערבית שתים, משמע דוקא שתים ותו לא. ומסתברא דוקא תפלה, אבל ק"ש אין חובה למי שטעה ולא קרא ק"ש ערבית לקרא שחרית שתים. והא דאמרינן [ט:] הקורא מכאן ואילך לא הפסיד בברכות, הני מילי רשות, אבל חובה ליכא, כדאמרינן בפרק קמא [ב.] מעשה ובאו בניו של ר"ג מבית המשתה ולא קראו את שמע אמר להם ר"ג אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות, משמע הא אם עלה עמוד השחר אינם חייבים. ועוד אמרינן הכא או דילמא תפלה רחמי נינהו וכל אימת דבעי מצלי, משמע דתפלה דוקא ולא ק"ש. וה"ר אשר כתב דה"ה לק"ש. וראשון נראה. ודוקא בדשכח, אבל במזיד לא, ועליו נאמר מעות לא יוכל לתקון. וחסרון לא יוכל להמנות, זה שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם.
<h2>דף כו:</h2>
טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל ערבית שתים של חול, מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה, ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו, דמבעי ליה לאקדומי תפלת חובת שעתיה ברישא. וכיון דלא אבדיל בקמייתא אלא בבתרייתא, גלי אדעתיה דהא בתרייתא הויא חובת שעתיה. הילכך בעי למהדר וצלויי זימנא אחרינא, כדי לאקדומי חובת שעתיה ברישא. ואי אבדיל בתרוייהו, אע"ג דלא אבעי ליה למעבד הכי, לא מחייב לאהדורי. פירוש ושתי[ה]ם עלו לו, דלא גרע ממתפלל שתים של שבת, שהאחת תשלומין של חול. אי נמי לא אבדיל בחדא מנייהו לא מהדרינן ליה, דמי שטעה ולא אמר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לומרה על הכוס. וכן אם טעה ולא התפלל במנחה בערב שבת, מתפלל ערבית שתים של שבת. ואם בשניה התפלל של חול יצא.
תפלות כנגד תמידין תקנום. ומפני מה אמרו תפלת השחר עד ארבע שעות שהרי תמיד של שחר היה קרב והולך עד ארבע שעות. ותפלת מנחה עד פלג המנחה שהרי תמיד של בין הערבים היה קרב והולך עד פלג המנחה. ואם התפלל עד הערב יצא. וזמנה הוא מנחה גדולה, משש שעות ומחצה ולמעלה. מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה ולמעלה. פלג מנחה אחרונה אחת עשרה שעות פחות רביע. ועד ועד בכלל. ובהשלמה פסק תפלת המנחה עד הערב, מדאמרינן לקמן מצוה להתפלל עם דמדומי חמה. ופירושה תפלת שחרית עם הנץ החמה ותפלת מנחה סמוך לשקיעתא, דאמרינן עלה לייטי עלה במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה מאי טעמא דילמא טרפה ליה שעתא. והא מילתא לא שייכא אלא בתפלת מנחה. ועוד מדאמרינן במסכת תענית דתפלת מנחה דתענית סמוך לשקיעת החמה קא פרסי כהני ידייהו כתפלת נעילה היא. אלמא דתפלת המנחה סמוך לשקיעת החמה היא.
<h2>דף כז.</h2>
ומכל מקום דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. וכתב רבינו האיי לא שיהא עושה פעמים כזה ופעמים כזה, שאם כן עליו הכתוב אומר וכסיל בחושך הולך, אלא שיהא עושה מנהגו לעולם כחד מינייהו, השלמה. מיהו נהגו עכשיו על ידי הדחק שעושין פעמים כזה ופעמים כזה. ושפיר דמי, דלא גרע מהשכים לצאת לדרך דמקדים וקרי, כדכתבינן בפרק קמא.
אסור לעמוד כנגד המתפללין, תוך ארבע אמות של תפלה. ועוד ביארנו פרק אין עומדין. לעולם אל יתפלל תלמיד אחורי רבו ולא כנגד רבו.
<h2>דף כז:</h2>
והמתפלל אחורי רבו וכנגד רבו והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום לרבו. פירוש דרך הדיוטות כשאר בני אדם. והחולק על ישיבתו והאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל. פירוש אחורי רבו וכנגד רבו, דוקא כשהם ביחוד. אבל בבית הכנסת, אם כך סידור מקום ישיבתם שרי, דליכא חשדא דליקבליה באלוה. ואומר דבר שלא שמע מרבו, כלומר שאומר בשם רבו. והנותן שלום לרבו, כלומר כשאר כל אדם שלא בדרך כבוד. אבל בדרך כבוד צריך ואפילו להפסיק בפרקים כדאיתא פרק היה קורא.
מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס. וכן מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס. כתב הראב"ד שמפני צורך שעה, היא שמותר. וכן נראה. ואע"פ שהבדיל אינו מותר במלאכה עד הלילה. ודוקא בפלג המנחה אחרון, אי סבירא ליה דתפלת המנחה עד פלג המנחה ותו לא. ומכי שלים זמן תפלת המנחה מתחיל זמן תפלת ערבית. וצריך שיבדל ממלאכה כיון דליכא טעותא. אבל אם נתקשרו השמים בעבים (ונתפלל) [והתפלל] ערבית ואחר כך זרחה חמה, כיון שתפלתו בטעות היתה, מותר במלאכה לא שנא יחיד ולא [שנא] צבור. אלא שביחיד חוזר ומתפלל, וצבור הואיל והתפללו התפללו ואין חוזרין ומתפללין. ודוקא תפלה אבל ק"ש עד צאת הכוכבים אם הוא ביחיד. ואע"פ שאינו סומך גאולה לתפלה, כיון דלצורך שעה הוא לית לן בה, כיון דתפלת ערבית רשות. השלמה. ופרק קמא ביארנו עוד.
מעשה בתלמיד אחד שבא ושאל את ר' יהושע אמר לו תפלת ערבית רשות או חובה, אמר לו רשות. בא לפני רבן גמליאל אמר לו חובה. אמר לו והלא ר' יהושע אמר לי רשות. אמר לו המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש. עמד השואל ושאל תפלת ערבית רשות או חובה. אמר לו רבן גמליאל חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר. אמר לו ר' יהושע לאו. פירוש ושינה מפני דרכי שלום. אמר לו והלא משמך אמרו לי רשות. אמר לו יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך. עמד ר' יהושע על רגליו ואמר אלמלי אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת. עכשו שאני חי והוא חי אין יכול החי להכחיש את החי. והיה ר"ג יושב ודורש ור' יהושע עומד על רגליו עד שרננו כל העם ואמרו לחוספית התורגמן עמוד ועמד. אמרו עד אימת ליצעריה וליזיל, אתא בבכורות צעריה, אתא בראש השנה צעריה, אתא השתא צעריה, תא נעבריה. מאן נוקים. נוקים לר' יהושע הוה ליה בעל מעשה. נוקים לר' עקיבא עניש ליה דלית ליה זכות אבות. נוקים לר' אלעזר בן עזריה דהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא. הוא חכם דאי מקשו ליה מצי מפריק. והוא עשיר דאי אזל ופלח בי קיסר אזיל איהו נמי ופלח בי קיסר. והוא עשירי לעזרא דאית ליה זכות אבות ולא מצי עניש ליה. אמרי ליה ניחא ליה למר דליהוי ריש מתיבתא. אמר להו איזיל ואמלוך באינשי ביתאי. אזל ואמליך בהו. אמרי ליה לחיי. אמרה ליה דביתהו דילמא מפייסי בהדיה ומעבר לך. אמר לה גמירי מעלין בקודש ולא מורידין. פירוש אם לא על ידי טענה, כגון הורדתו של ר"ג. ודילמא עניש לך. אמר לה אמרי אינשי יומא חדא במאן יקר ולמחר ליתבר. לית לך חוראתא, פירוש וכדאמרינן בעלמא אין לך נאה בישיבה אלא זקן. אמרי ההוא יומא בר תמני סרי הוה איעביד ליה ניסא אתהפיכו ליה תמני סרי דרי חוראתא, והוה כבר שבעין. והיינו דתנן אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים ולא אמר בן שבעים שנה. תנא עדיות בו ביום נשנית. ונסתלקו שומרי הפתח, שהיה מכריז ר"ג כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש. ורבי אלעזר בן עזריה עבד כי הא דאמרינן לעולם יעסוק אדם בתורה אע"פ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ההוא יומא אתוספו ארבע מאה ספסלי ואמרי לה שבע מאה ספסלי ולא היתה הלכה תלויה בבית המדרש שלא פרשוה. חלש דעתיה דר"ג אמר דילמא חס ושלום מנעתי תורה מישראל איתחזי ליה בחילמיה חצבי חוורין דמליין קטמא. ולאו מילתא היא אלא כי היכי דנתיב דעתה בעלמא הוה דאחזו ליה. ואף ר"ג לא מנע עצמו מבית המדרש דתנן בו ביום עמד יהודה גר העמוני לפניהם ואמר להם מה אני לבא בקהל אמר לו ר"ג אסור אתה אמר לו רבי יהושע מותר אתה. אמר לו ר"ג והלא כבר נאמר לא יבא עמוני ומואבי בקהל י"י. א"ל רבי יהושע וכי עמוני ומואבי במקומן הן יושבין והלא עלה סנחריב ובלבל כל העולם שנאמר ואסיר גבולות עמים ועתידותיהם שושתי וכל דפריש מרובא פריש אמר לו ר"ג והלא כבר נאמר ושבתי שבות בני עמון וכבר שבו. אמר לו רבי יהושע והלא כבר נאמר ושבתי שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו. מיד התירוהו לבא בקהל. אמר ר"ג הואיל והכי הוא איזיל ואפייסיה. כי אזיל להתם חזינהו לאשייתא דהוו משחרן אמר ליה מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה אמר לו אוי לו לדור שאתה פרנסו שאין אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים ובמה הם נזונין. אמר לו נעניתי לך מחול לי. לא אשגח ביה. עשה בשביל כבוד אבא אמר לו מחול לך. שלח רבי יהושע לבית המדרש מאן דלביש מדא ילבש מדא מאן דלא לביש מדא יאמר למאן דלביש מדא שלח מדך ואנא אלבשיה אמר להו רבי עקיבא טרוקו גלי דלא ניתו עבדי ר"ג לצעורי רבנן. אתא רבי יהושע טרף אבבא אמר להו מזה בן מזה יזה, לא מזה ולא בן מזה יאמר למזה בן מזה מימיך מי מערה ואפרך אפר קלה. אמר לו ר"ע נתפייסת, כלום עשינו אלא לכבודך למחר אני ואתה נשכים לפתחו. אעפ"כ לא עברוה לרבי אלעזר, ויהבי לר"ג תרי שבי ולרבי אלעזר בן עזריה חדא שבא. והיינו דתנן שבת של מי היתה של רבי אלעזר בן עזריה היתה. כתבתי זאת ההגדה, לפי שיש ללמוד ממנה דברי מוסר והנהגות ישרות. והארכתי בביאורם בחיבור הדרשות שהתחלתי לחבר.
תפלת ערבית רשות. וחובה הוא דליכא אבל מצוה הוא דאיתא. ואידנא נהוג עלמא לשוייה כחובה. וכתב הרי"ף דהיכא דצלי ליה תפלת ערבית, כבר שויה עליה חובה. ואם טעה הדר (ברישא) [לרישא], כדאמרינן טעה ולא הזכיר של ראש חדש בערבית אין מחזירין אותו. ושמעינן מינה שאם טעה בערבית בשבת או ביום טוב שמחזירין אותו, וכן נמי אמרינן טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים. עד כאן. וצריך עיון מה שכתב הרב, שיש לומר דהכי סבירא להו דתפלת ערבית חובה, אבל לדידן דקיימא לן רשות אי טעה ולא הזכיר של שבת ויום טוב בערבית נראה דאין מחזירין אותו, שהרי מצינו שאין הבקי יוצא בתפלת שליח צבור אלא בתפלת ראש השנה ויום הכפורים ואע"פ ששומעם משליח צבור, והיכא דטעה ולא הזכיר של ראש חדש שחייב לחזור אם הוא בצבור אינו צריך לחזור, הואיל ושומעה משליח צבור, ואע"פ שאין שליח צבור מוציאו מעיקר התפלה, היכא דטעה מקילינן עליה ולא מצריכינן ליה לאהדורי, וכל שכן הכא שעיקר התפלה אינה חובה דהיכא דטעה דין הוא שנקל עליו ולא יצטרך לחזור. ומכל מקום אין לזוז מאחרי הרי"ף.
ותפלת הערב אין לה קבע, שהרי איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב היו קריבין והולכין כל הלילה. ולכך יכול להקדימה אפילו מבעוד יום, כדאמרינן לקמן שהרי היו קריבין מבעוד יום. ומכל מקום צריך להיות סמוך לחשיכה, כגון בפלג מנחה אחרון שהוא שעה ורביע, כיון דכ[ת]פלת הערב תקנוה.
<h2>דף כח.</h2>
היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוסף מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוסף. כתב ה"ר משה דדוקא ביחיד, אבל צבור מתפללין על הסדר. וכן עמא דבר.
ותפלת המוספין עד שבע שעות שהרי מוספין קריבין והולכין עד שבע שעות. ואי עבר ולא התפלל עד שבע שעות, מתפלל כל היום כולו ועליו הכתוב אומר נוגי ממועד אספתי וכו'. וכן מי שמתפלל תפלת שחרית אחר ארבע שעות עליו הכתוב אומר נוגי ממועד וגו'. מאי משמע דהאי נוגי לישנא דתברא הוא, כדמ[ת]רגם רב יוסף תברא על תברא אייתי על שנאיהון דישראל על דאוחרו זמני מועדיא בירושלם. וכתיב בתולותיה נוגות והיא מר לה.
<h2>דף כח:</h2>
אסור לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור. ובצבור שנו. מי שצריך לטעום קודם תפלת המוספין טועם. והמחמיר בזה הרי זה משובח, וכן נהגו להחמיר על זה. וכן משהגיע זמן המנחה קודם שיתפלל תפלת המנחה טועם, ודוקא טועם כלומר דבר מועט, אבל אכילת קבע אסור ואפילו סעודה קטנה דילמא אתי לאמשוכי, כדאמרינן בפרק קמא דשבת לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה ולא לאכול וכו'.
מתפלל אדם בכניסתו לבית המדרש וביציאתו. בכניסתו אומר יהי רצון מלפניך י"י אלהי שלא אכשל בדבר הלכה ולא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא ועל מותר אסור ועל אסור מותר ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח אני בהם. עד כאן ממטבע ההלכה. ויש שמסיימין בה בא"י למדני חוקך. ביציאתו אומר מודה אני לפניך י"י אלהי ואלהי אבותי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים, אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים, אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר, אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת. ויש שמסיימים בה י"י נחני בצדקתך למען שוררי הישר לפני דרכך, נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי.
כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו, אמרו לו רבינו למדנו דבר שנזכה בו לחיי העולם הבא, אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבו בניכם בין ברכי תלמידי חכמים וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים ותזכו לחיי העולם הבא. הגיון פירש רש"י מקרא. והא דאמרינן ישליש אדם שנותיו שליש במקרא, דוקא שליש, ולא שימשך אחר המקרא טפי ויניח המשנה והתלמוד. ובערוך פירש לפרש פסוק כצורתו במקום שאינו ראוי. ורב האיי פירש חכמת האלמנתק, דיליטיקה בלעז, ומשכא, ואינה אלא דברים בעלמא.
בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה, והוסיפו עליהן ברכה אחת ביבנה ברכת המינין. וצריך לאמרן כולן על הסדר. טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו, ברכת המינין מעלין אותו, חיישינן שמא מין הוא. והני מילי שלא התחיל בה אבל התחיל בה גומרה. ומעשה בשמואל הקטן שהשקיף בה יותר משתים או שלש שעות ולא העלוהו. ומוקמי בגמרא דאחר שהתחיל בה הוה. ואע"ג דאיהו תקנה, אי לא אתחיל בה לא היו ממתינין לו, דחיישינן דילמא הדר ביה, דתניא אל תאמן בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי. כתב ה"ר משה שהה שעה אחת. וצ"ע כיון דבגמרא אשכחן שתים או שלש שעות מאין לו שעה אחת.
הני שמונה עשרה ברכות כנגד מי, כנגד שמונה עשרה אזכרות שבק"ש ושמונה עשרה שבמזמור הבו לי"י בני אלים ושמונה עשרה חליות שבשדרה. וצריך שיכרע וכו'. בפרק אין עומדין כתבנוה. וברכת המינין כנגד אחד שבק"ש וכנגד אזכרה אחת יתירה אל הכבוד הרעים וחוליא קטנה שבשדרה. פירוש על דרך מקרא שכתוב כל עצמותי תאמרנה י"י מי כמוך.
<h2>דף כט.</h2>
הני שבעה דשבת כנגד מי, כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים. תשעה דראש השנה כנגד תשע אזכרות שאמרה חנה בתפלתה, דאמר מר בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה. הני עשרין וארבע דתענית כנגד מי, כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס ארון לבית קדשי הקדשים. וכיון דשלמה אמרינהו בשעת רחמי אנן נמי אמרינן להו בשעת רחמי.
כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו חוץ מימות הגשמים מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים. ואמרי רבוותא הני מילי בשעת הדחק, אבל שלא בשעת הדחק אין מתפלל הביננו. וצ"ע. ונראה דבשעת הגשמים נמי אם יכול לכוין ויודע להזכיר שאלת מטר ולכוללה עם ודשננו בנאות ארצך, שהיא מעין ברכת השנים, שרי.
נוסח תפלת הביננו כך היא, מתפלל שלש ראשונות כתקנן, ובברכה רביעית אומר הביננו י"י אלהינו לדעת דרכיך ומול את לבבנו ליראתך לסלוח חטאתינו להיות גאולים ורחקנו ממכאוב ודשננו בנאות ארצך והנפוצים מארבע רוחות תקבץ והתועים בדעתך ישפוטו ועל הרשעים תניף ידיך וישמחו צדיקים בבנין עירך ותקון היכלך וצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך בטרם נקרא ואתה תענה כי אתה עונה בכל עת צרה ופודה ומציל בא"י שומע תפלה. ומתפלל שלש אחרונות כתקנן. ובימות הגשמים יאמר ודשננו בנאות ארצך ותן מטר עליה. ואם יכול לכוין ולהזכיר זה, נראה שמותר אף בימות הגשמים, כמו שכתבנו למעלה.
טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו, שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שאומרה בשומע תפלה, והני מילי דאידכר מקמי שומע תפלה אבל אי לא אידכר מקמי שומע תפלה מחזירין אותו. וצריך לבאר היכן חוזר. וכתב הראב"ד אית דאמרי חוזר לשומע תפלה. ולא נהיר, אלא חוזר לברכת השנים, כדאמרינן בענין הבדלה בפרק אין עומדין טעה בזו ובזו חוזר לראש, כלומר שיחזור ויתפלל ויבדיל בתפלה, אע"פ שהיה יכול לפטור עצמו בכוס, וסימן לדבר אם בא לנפות מנפה את כולו. וזהו דרך רש"י. ובביאור ענינים אלו הארכנו בפרק קמא דתענית, וגם בענין הירושלמי, ובחיבור הדרשות. טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שאומרה על הכוס ואע"פ שטעם, מבדיל. דקיימא לן טעם מבדיל טעם מקדש, זהו דעת רבינו ה"ר דודי נ"ר. אבל דעת רש"י אם טעה ולא הבדיל הרי שטעה בשניהם חוזר ומבדיל בתפלה ובכוס.
<h2>דף כט:</h2>
טעה ולא הזכיר של ראש חדש בעבודה חוזר לעבודה בהודאה חוזר לעבודה בשים שלום חוזר לעבודה ואם סיים חוזר לראש. והוא שעקר רגליו, אבל לא עקר את רגליו חוזר לעבודה אע"פ שסיים.
לא תרתח ולא תחטי לא תרוי ולא תחטי וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא, מאי היא זו תפלת הדרך. כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך. וזו היא יהי רצון מלפניך י"י אלהינו שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום ותחזירני לביתי לשלום ותצילני מכף אויב ואורב בדרך ומכל פגע רע ותנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי בא"י שומע תפלה. ולעולם לשתיף נפשיה בהדי צבורא.
העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים, מאי קבע כל שתפלתו דומה עליו כמשא וכל שאינו אומרה בלשון תחנונים. המהלך במקום גדודי חיה ולסטים מתפלל תפלה קצרה. וזו היא צרכי עמך מרובים ודעתן קצרה יהי רצון מלפניך י"י אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה כדי מחסורה והטוב בעיניך עשה בא"י שומע תפלה.
<h2>דף ל.</h2>
אימת מצלי לה משעה שיאחוז בדרך, ועד כמה עד פרסה. פירוש בהלכות גדולות מי שירצה ללכת עד פרסה, אבל אם אין דעתו לילך פרסה אינו מתפלל תפלת הדרך. היכי מצלי לה, מעומד. ואי צלי לה אפילו מהלך יצא.
תפלה קצרה לא בעי תלת קמייתא ותלת בתרייתא וכי מטי לביתיה צריך לצלויי. אבל כי צלי הביננו כי מטי לביתיה תו לא צריך לצלויי. הביננו מעומד תפלה קצרה אפילו מהלך. שמעינן מינה דלא מצלי איניש הביננו אלא על ידי הדחק, כגון מי שהיה מהלך במדבר או כיוצא בו. וה"ר משה כתב דהוא הדין אם היה טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מתפלל שלש ברכות וברכה אחת מעין האמצעיות וזו היא הביננו וכו'. ואייתי כל הני דבגמרא דבימות הגשמים לא מצלי הביננו משום שאלה ובמוצאי שבת וימים טובים משום הבדלה. ואיכא דאמרי דאם הוא מובטח לכוין דעתו מותר, כדאמרינן גבי נשיאות כפים.
היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה אפילו יש לו מי שיאחוז חמורו אל ירד למטה אלא ישב במקומו ויתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו. פירוש ואע"ג דקיימא לן רוכב כמהלך דמי בפרק קמא דקידושין, אפילו הכי דעתו מיושבת עדיף. ופירש רש"י שקשה עליו עיכוב הדרך. ומפירוש זה אתה למד שיתפלל והחמור מהלך. והכי נמי משמע לקמן מסוגיא דגמרא בהדיא שאם היה בדרך שיתפלל כשהוא מהלך. ואפילו מי שמהלך בדרך ברגליו מתפלל כשהוא מהלך, וכן נראה דישוב הדעת עדיף, וכן שמעתי שהיה נוהג הראב"ד הלכה למעשה.
סומא ומי שאינו יכול לכוין הרוחות יכוין את לבו כנגד אביו שבשמים שנאמר והתפללו אל י"י אלהיהם. היה עומד בחוצה לארץ יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל שנאמר והתפללו דרך ארצם. היה עומד בארץ ישראל יכוין את לבו כנגד ירושלים שנאמר והתפללו אל העיר הזאת. היה עומד בירושלים יכוין את לבו כנגד בית המקדש שנאמר והתפללו אל הבית הזה. היה עומד בבית המקדש יכוין לבו כנגד בית קדשי הקדשים שנאמר והתפללו אל המקום הזה. היה עומד בדרום הופך פניו לצפון, בצפון הופך פניו לדרום, במזרח הופך פניו למערב, במערב הופך פניו למזרח. נמצא כל ישראל מכונין לבם למקום אחד, מאי קראה כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות תל שהכל פונין בו.
וכי בעי למיפק לארחיה, אי מצי לאקדומי ולצלויי מצלי, וכי מטי זמן ק"ש קרי, דתניא השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה ומתפלל ולכשיגיע זמן ק"ש קורא, ואע"ג דלא סמיך גאולה לתפלה תפלה מעומד עדיף, כך כתב רבינו האיי. ונראה לרב דודי נ"ר דדוקא בשהשכים לצאת לדרך קודם שיכיר את חבירו ברחוק ארבע אמות, אבל לאחר שיכיר את חבירו ברחוק ארבע אמות קורא ק"ש ומתפלל, שלא אמרו לק"ש כוותיקין אלא משום תפלה, משום דכתיב ייראוך עם שמש. והכא כיון שמתפלל בביתו כדי שיתפלל מעומד, הוא הדין שיקרא קריאת שמע ויסמוך גאולה לתפלה. והראב"ד כתב דכי אמרינן במשכים לדרך שיתפלל קודם זמן ק"ש, אפילו קודם שיעלה עמוד השחר קאמר, ויש בזה רמז בפירוש רש"י שכתב בפירוש קודם היום. ויש מזה ראיה למה שכתבנו למעלה מזה שאין לו לעמוד בדרך כשמתפלל, אלא מתפלל כשהוא מהלך.
<h2>דף ל:</h2>
תפלת המוספין בחבר עיר ושלא בחבר עיר. אמר ר' יוחנן אני ראיתי את ר' ינאי דצלי והדר צלי. פירוש ונראה שראשונה היתה תפלת יוצר ושניה תפלת מוסף, ולא היה פוטרו חבר עיר. אמר ליה ר' ירמיה ודילמא מעיקרא לא כוין דעתיה ולבסוף כוין דעתיה. אמר ליה חזי מאן גברא רבה מסהיד עליה. משמע דמי שלא כוין דעתיה בתפלה יכול לחזור ולהתפלל בכונת הלב. מיהו נראה דאינו חובה מהא דכתבינן פרק אין עומדין, ומן הירושלמי.
טעה ולא הזכיר שחרית של ראש חודש אין מחזירין אותו מפני שתפלת המוספין לפניו. ובצבור שני. פירוש שליח צבור מפני טורח צבור. אבל ביחיד מחזירין אותו. כתב בהשלמה ומסתברא דוקא ביחיד שלא עם הצבור, אבל ביחיד עם הצבור אין מחזירין אותו מפני ששומעה משליח צבור. וכן נמי אמרינן גבי שאלה בברכת השנים. מיהו גבי שאלה אפשר דאפילו בשליח צבור חוזר, כיון דשאלה צורך העולם, וכן כתב ה"ר אשר וכתב דלא גרסינן במוספין מפני שתפלת המנחה לפניו דמה ענין מנחה אצל מוסף וודאי לא שייכי בתשלומייהו אהדדי. נראה מדבריו שאם טעה במוסף מחזירין אותו ואע"פ שתפלת המנחה לפניו. טעה ולא הזכיר של ראש חדש ערבית אין מחזירין אותו מפני שאין מקדשין את החודש אלא ביום. פירוש בין בחודש מלא בין בחודש חסר. אבל בחול המועד מחזירין אותו אפילו בערבית, וכן כתב ה"ר משה. וכבר הארכנו בענין זה במקום אחר. גרסינן בסנהדרין פרק היו בודקין, כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה כתיב הכא החדש הזה לכם וכתיב התם זה אלי ואנוהו. עד מתי מברכין על החדש עד שתמלא פגימתה וכמה עד ששה עשר. נראה לפרש דעד ולא עד בכלל קאמר, מכיון דתלינן טעמא בעד שתתמלא פגימתה ותו לא, ובודאי בט"ו יום נתמלאת פגימתה ובסוף ט"ו יום מתחלת להתחסר, דקיימא לן שאין חדשה של לבנה אלא כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים. אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני שכינה בכל חדש וחדש דיין. הילכך מעומד. מאי מברך בא"י אמ"ה אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם פועל אמת שפעולתו אמת וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו בא"י מחדש חדשים.
כמה ישהא בין תפלה לתפלה כדי שתתחולל דעתו עליו דכתיב ויחל משה. אי נמי כדי שתתחונן דעתו עליו דכתיב ואתחנן. ירושלמי כמה כדי שתתחולל דעתו, כדי הילוך ארבע אמות. לעולם יאמד אדם עצמו אם יכול לכוין יתפלל ואם לאו אל יתפלל. וכתב הראב"י בספר האשכול אם כן האידנא היכי מצלינן, דהא לא מצו מכוני, ומצו למימר מעיקרא דלא מכוני, דהא לא חזינן גברא דמכוין. ואפשר דבדורות הראשונים אתמר, שהיו יכולין לכוין ולאמוד בעצמן, אבל האידנא דלא מצינן לכווני מוטב שנתפלל בלא כוונה משנעקור אותה לגמרי, עד כאן. וזה השמיט הרי"ף וההשלמה. ונראה מדעתם דלאו הלכתא היא, שאין ראוי לעולם לעקור ממקומה אפילו תפלה אחת, אלא ישתדל בעצמו לכוין כפי יכלתו ואל יבטל התפלה בשום אומדנא. וכן נראה מן הירושלמי דפרק אין עומדין. וכן נראה לפרש מימרא זו, יאמד את עצמו אם לבו פנוי לכוין יתפלל ואם לאו אל יתפלל, עד שיתישב לבו ממחשבותיו ויסירם מקרבו ואחר כך יתפלל. וזהו דרך חסידים שהיו שוהין שעה אחת קודם שיתפללו להסיר מלבם מחשבות העולם ויכונו לבם למקום.
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, דכתיב עבדו את י"י ביראה וגילו ברעדה, מאי וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה. ירושלמי לכשיבא יום רעדה תגילו. ולא מבעי ליה לאיניש למהוי בדח טובא, מהאי קרא, אי נמי דכתיב בכל עצב יהיה מותר. ואי מנח תפלי שפיר דמי, שיראת מצוה זו שומרתו מהגיס דעתו. מר בריה דרבינא עבד ליה הלולא לבריה חזנהו לרבנן דקא בדחי טובא [דף לא ע"א] אייתי כסא דמוקרא בר ארבע מאה זוזי תבר קמייהו ואיעציבו. מר בר רב אשי אייתי כסא דזוגיתא חורתי בהלולא דבריה תבר קמי רבנן ואיעציבו. אמרי ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא נשרי לן מר אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן אמרי ליה ואנן מה נימא בתרך אמר להו הא תורה והא מצות דמגנו עלן. אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל י"י לעשות עם אלה וגו' אימתי ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה בזמן שיאמרו בגוים הגדיל י"י לעשות עם אלה. גרסינן במסכת גיטין פרק קמא זמרא מנא לן דאסור דכתיב אל תשמח ישראל אל גיל כעמים וכתיב בשיר לא ישתו יין. לא שנא זמרא דמנא ולא שנא זמרא דפומא אסור. כתיב הסר המצנפת והרם העטרה בזמן שמצנפת בראש כהן גדול עטרה בראש כל אדם נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול נסתלקה עטרה מראש כל אדם. והני מילי דומיא דכהן גדול בגברי אבל אתתא שרי. גרסינן בסוף מסכת סוטה, אודנא דשמעה קול זמרא תעקר. זמרא בביתא חורבא בסיפא, דכתיב קול שורר בחלון חורב בסף. זמרן גברי ועניין נשי פריצותא, זמרן נשי וענו גברי כאש בנעורת, נפקא מינה לבטולי הא מקמי הא. כל השותה יין בארבע מיני זמר מביא חמש פורענויות שנאמר הוי משכימי בבוקר שכר ירדופו והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם מה כתיב בתריה לכן גלה עמי מבלי דעת. פירש גאון הא דאמרינן זמרא דפומא דאסור, הני מילי כגון נגינות של אהבת אדם לחבירו ולשבח יפה ביפיו כגון שהישמעאלים קורין אשעד, אבל דברי שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה אין אדם מישראל נמנע מזאת. אבל נגינות של אהבת אדם לאשה, כגון אלו שאומות העולם עושין, אין ספק בהן שאותן יש בהן איסור גדול, והם דברי ערוה ועבירה בין בבית המשתה בין במקום אחר, וכל שכן כשהן בלשון הקודש שמחלל דברי הקודש בדברי איסור. גרסינן בסוף פרק חלק הקורא פסוק בשיר השירים ועושה אותו כמין זמר והקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו מביא רעה לעולם שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו הגוים. אמר לה בתי אם כן מה יעשו בני בשעה שהם אוכלים ושותים ושמחים. אמרה לפניו רבונו של עולם אם בעלי מקרא הם יעסקו במקרא אם בעלי משנה יעסקו במשנה אם בעלי תלמוד הם יעסקו בהלכות הפסח בפסח בהלכות עצרת בעצרת בהלכות החג בחג. הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם שנאמר דבר בעתו מה טוב.
<h2>דף לא.</h2>
אין עומדין להתפלל מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה כי הא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טיפה כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים, וכי הא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר, פירוש שלא תראה פני הבית אחר המירוח, דתתחייב במעשר ולא יוכל לאכול ממנה אפילו אכילת ארעי, דאכילה דבהמה ארעי היא. וכי הא המקיז דם לבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו מדרבנן. והראב"ד כתב מועלין בו מן התורה, מפני שהוא כגופה של בהמה דלא מתקיימא בלא דם, ואע"ג דדם שחיטה של קדשים לית ביה מעילה דלכפרה ניתן ולא למעילה, אבל דם ההקזה דקדשים מועלין בו. והשמועות הללו יש בהן חדוש ולמוד גדול ואין עליהן מחלוקת, ולפיכך בחרו אותן לאמרן סמוך לתפלה. ובירושלמי בחרו גם המעלות שבין קודש לתרומה והם רביעי בקודש ושלישי בתרומה עד כאן לשונו. אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר הלכה, פירוש פסוקה. או מתוך דבר שמחה שנאמר והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד י"י. ירושלמי העוסק בצרכי צבור כאילו עוסק בדברי תורה. לעולם אל יזוז פסוק זה מתוך פיך י"י צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה, וחבריה י"י צבאות אשרי אדם בוטח בך.
וכן לא יפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו. או מתוך דבר שמחה, פירוש שמחה של מצוה.
המתפלל צריך שיכוין את לבו, וסימן לדבר תכין לבם תקשיב אזניך. המתפלל צריך שיראה את עצמו כאילו שכינה שרויה כנגדו שנאמר שויתי י"י לנגדי תמיד. המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים, וצריך שיכוין את לבו למעלה שנאמר נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים, ובזה יתקיימו שני המקראות הללו. כך היה מנהגו של ר"ע כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה. פירוש שלא להטריח על הצבור. וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו היה מתפלל בזוית זו ואדם מוצאו בזוית אחרת מפני הכריעות והשתחואות. ירושלמי, המתפלל בתוך ביתו כאילו מקיפו חומה של ברזל, והא תניא צריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפלה, כאן ביחיד כאן בצבור. נראה מכאן שיכול לכתחלה להתפלל בביתו ביחיד אע"פ שאינו מיוחד לתפלה, וצריך שיהא נקי.
כמה הלכתא גבראתא איכא למשמע מהני קראי דחנה, וחנה היא מדברת על לבה, מכאן למתפלל שצריך לכוין את לבו. רק שפתותיה נעות, מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו. וקולה לא ישמע, מכאן למתפלל שיתפלל בלחש. ויחשביה עלי לשכורה, מכאן ששכור אסור להתפלל. ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין, מכאן לרואה בחבירו דבר שאינו הגון שצריך להוכיחו.
והיה כי הרבתה להתפלל מכאן [ירושלמי ר"פ תפילת השחר] שכל המרבה בתפלה נענה. גם כי תרבו תפלה אינני שומע, מכאן שהמרבה בתפלה תפלתו נשמעת.
יכול יתפלל אדם כל היום כולו, כבר פירש על ידי דניאל וזמנין תלתא ביומא הוה בריך על ברכיה ומצלי קדם אלהיה וכתיב כל קבל די הוה עביד מן קדמא דנא. יכול יתפלל לכל רוח שירצה כבר פירש על ידי דניאל וכוין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם. יכול יהא כוללן בבת אחת כבר פירש על ידי דוד ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה. יכול ישמיע קולו בתפלתו כבר פירש על ידי חנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. יכול ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל כבר פירש על ידי שלמה לשמוע אל הרנה ואל התפלה רנה זו תפלה תפלה זו בקשה. אין אומרים דברים אחר אמת ויציב, כדי שיסמוך גאולה לתפלה. אבל אם בא לומר תחנונים אחר תפלתו אפילו כסדר ודוי של יום הכפורים אומר. ירושלמי ר' יונה כד הוה בכנישתא מצלי בלחשא כד הוה בביתיה מצלי בקלא דילפון בני ביתיה צלותא מיניה.
גרסינן בפרק הדר בעירובין שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה, שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה. שתוי, שיכול לדבר בפני המלך שכור אינו יכול לדבר בפני המלך.
<h2>דף לא:</h2>
ויין ושכר לא שתיתי, מכאן לחושדין אותו בדבר ואין בו שצריך להודיעו. אל תתן את אמתך לפני בת בליעל, מכאן לשכור שמתפלל כאילו עובד ע"ז, כתיב הכא בת בליעל וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל. פירוש שהוא בדעתו, אלא שמכיר בעצמו ששכרות היין גובר עליו. ויען עלי ויאמר לכי לשלום, מכאן לחושד חבירו בדבר ואין בו שצריך לפייסו, ולא עוד אלא שצריך לברכו שנאמר ואלהי ישראל יתן את שאלתך.
אני האשה הנצבת עמך בזה, מכאן שאסור לישב תוך ארבע אמות של תפלה ונהגו עלמא דוקא לפניו, אבל לאחריו שרי. ויש מפרשים משום דכתיב נצבת, דמשמע בעמידה אבל לא בישיבה. ויש מפרשים משום דכתיב עמכה בה"א, כלומר באמה חמישית חוץ לארבע אמות. ופירש רב האיי דוקא מי שיושב ובטל, אבל מי שיושב וקורא ק"ש או פסוקי דזמרה וכיוצא בזה יכול לישב אפילו בתוך ארבע אמות, ודוקא מן הצד אבל כנגדו לא. שהרי אסור אפילו לעבור כנגד המתפללין כדאמרינן בתפלת השחר. וטעמא דמילתא משום דעלי לא היה מתפלל וחנה היתה מתפללת, ולכך היה יושב חוץ לארבע אמות. ולפירושא קמא היה עומד בתוך ארבע אמות בעמידה ולא בישיבה.
כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה ואעפ"כ חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת מאי תקנתיה ליתיב תעניתא על תעניתיה.
<h2>דף לב.</h2>
לעולם יסדיר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל מנא לן ממשה דכתיב י"י אלהים אתה החלות להראות את עבדך וכתיב בתריה אעברה נא ואראה. (ע"ז ח.) שואל אדם צרכיו בשומע תפלה ואם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר. אם יש חולה בתוך ביתו אומר בברכת חולים. אם צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים. ואע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר ודוי של יום הכפורים אומר.
גרסינן בפרק קמא כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. וגרסינן בפרק כל כתבי הקודש יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום. ואע"ג דאמרינן הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף ההוא בהלל דיום טוב או ראש חדש, פירוש שקורא אותו בברכות לפניו ולאחריו כך כתב ה"ר יהונתן. אבל הכא בפסוקי דזמרה ומאי נינהו מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה, וכ"כ ה"ר משה. ורש"י פירש שם שני מזמורים של הלולים הללו את י"י מן השמים הללו אל בקדשו. ותקינו רבנן ברכה מקמייהו וברכה מבתרייהו ומאי ניהו ברוך שאמר וישתבח. הילכך לא מיבעי ליה לאיניש לאשתעויי מכי מתחיל ברוך שאמר עד דמסיים ישתבח. והכי נמי לית ליה למיפסק בין ישתבח ליוצר אור אלא לצורך ועל ידי הדחק. גרסינן בסוף מסכת ראש השנה לעולם יסדיר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל, והני מילי בברכות של ראש השנה ויום הכפורים ושל פרקים אבל של שאר ימות השנה לא צריך. וכמה היא פרקים משלשים יום ולהלן.
<h2>דף לב:</h2>
גדולה תפלה יותר ממעשים טובים שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו ואפילו הכי לא נענה אלא בתפלה שנאמר אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה וכתיב בתריה עלה ראש הפסגה. גדול תענית יותר מן הצדקה שזה בגופו וזה בממונו. גדולה תפלה יותר מכל הקרבנות שנאמר למה לי רוב זבחיכם יאמר י"י וכתיב ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע. כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנאמר ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם ידיכם דמים מלאו. מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר גם כי אזעק ואושע שתם תפלתי ואע"פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו שנאמר שמעה תפלתי י"י ושועתי [האזינה אל דמעתי אל תחרש].
חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכונו לבם למקום. המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו דכתיב אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה, ושעה אחת לאחר תפלתו דכתיב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. ודוקא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם פוסק. והוא דלא אפשר ליה להיות מקצר ועולה.
<h2>דף לג.</h2>
אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. ודוקא נחש אבל עקרב פוסק. משום דאין דרך נחש להזיק אלא אם כן נשוף בו ואין נזקו סכנה. ראה שוורים פוסק, דאמרינן מרחיקין משור תם חמשים אמה ומשור מועד כמלא עיניו. פירוש שור תם שנגח נגיחה אחת.
מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים. מאי טעמא מפני שהיא שקולה כתחיית המתים לפיכך קבועה בתחיית המתים. ושואלין את הגשמים בברכת השנים. והבדלה בחונן הדעת מתוך שהיא חול קבעוה בברכה ראשונה של חול. וביום טוב שחל להיות באחד בשבת תקינן לן מרגניתא בבבל ותודיענו. והמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, כקידושא מה קידושא אע"ג דאקדיש בצלותא מקדש אכסא והבדלה נמי אע"ג דאבדיל בצלותא מבדיל אכסא. וקל וחומר המבדיל על הכוס צריך שיבדיל בתפלה. טעה בזה ובזה חוזר לראש. פירוש שהתפלל ושתה ולא הבדיל, חוזר לראש, שיתפלל ויבדיל בתפלה ובכוס, כך פירש רש"י. ובהשלמה כתוב, מסתברא דלא צריך למיהדר בתפלה, מדאמרינן לקמן טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לומרה בשומע תפלה, ואי אידכר לאחר שומע תפלה חוזר לראש ופרישו בירושלמי חוזר לשומע תפלה. ואפשר לומר דשניא הבדלה שיש לו להבדיל לכתחלה שתי פעמים בתפלה ובכוס, עד כאן. ונראה לומר דכיון דאי טעה בתפלה ולא הבדיל בברכת אתה חונן אין מחזירין אותו ואע"פ שלא עקר את רגליו ולא גמר תפלתו מפני שאומרה על הכוס, הכי נמי השתא כיון דמבעי ליה לאבדולי על הכוס אינו חוזר לתפלה אלא להבדיל על הכוס. פירש ה"ר יצחק אבן גיאת וטעה בזה ובזה חוזר לראש דקאמר הכי בעי למימר, שטעה בתפלה והיה סבור שיהיה לו כוס ויבדיל, ולא חזר בתפלה, ואחר כך לא היה לו, חוזר לראש כלומר לתפלה. אבל אם יש לו כוס, לעולם לא יחזור לתפלה. מיהו לכאורה פירושא נראה כפירוש רש"י מדאמרינן חוזר לראש, וכן כתב הראב"ד. אבל לענין עשיית מלאכה ביארנו הדין במסכת שבת בפרק [חבית] דבהמבדיל בין קודש לחול דלימא סגי, כדאמרינן הוה אמרינן המבדיל בין קודש לחול ואפכינן סילתי. ושם ביארנו.
<h2>דף לג:</h2>
האומר יברכוך טובים הרי זו דרך המינות. האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו. וכל האומר שמע שמע כאילו אומר מודים מודים, והני מילי בדאמר מילתא מילתא וכופלה. ואית דמפרשי איפכא. ובגמרא מקשי ודילמא מעיקרא לא כוין דעתיה ולבסוף כוין דעתיה, ומשנינן חברותא כלפי שמיא, מחינן ליה במרזפתא דפרזלא עד דמכוין דעתיה. אבל הקורא פסוק מק"ש וכופלו הרי זה מגונה אבל שתוקי לא משתקינן ליה. ירושלמי הדא דתימא בצבור אבל ביחיד תחנונים הם. ההוא דנחית ומצלי קמיה דרבי חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא החזק העזוז והאמיץ והיראוי אמר ליה סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך, השתא הני תלתא דאמרינן אי לאו דמשה רבינו כתבינהו באורייתא ואנשי כנסת הגדולה תקנינהו לא הוינן יכלינן למימר להו, ואת אמרת ואזלת כולי האי. משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפי דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו.
<h2>דף לד.</h2>
העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה. ומהיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה זה. העובר לפני התיבה צריך לסרב ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח, כיצד יעשה ראשונה מסרב שניה מהבהב שלישית פושט רגליו ויורד. טעה בשלש ראשונות חוזר לראש, וכן טעה בשלש אחרונות חוזר לעבודה, אבל אמצעיות אין להן סדר ואי טעה בחדא ברכה מינייהו ונזכר לאחר שעבר את מקומה אינו חוזר לאתה חונן אלא לתחלת ברכה שטעה בה וגומר כל הברכות שאחריה כסדר עד הסוף. אבל בשלש ראשונות אע"פ שיודע להיכן טעה חוזר לראש. וכן באחרונות אינו חוזר למקום שטעה אלא לעבודה. אלמא על [סדרה] צריך להזכיר לכתחלה.
העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו. ואם מובטח לו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי.
לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא באמצעיות, ראשונות דומה לעבד שמסדר שבחו לפני רבו, אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו והלך לו. וקאמרי רבוותא דוקא בצרכי יחיד, אבל צרכי רבים שרי. ולכך נהגו לומר זכרנו בי' ימים שבין ר"ה ליוה"כ וכיוצא בזה.
אלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף. ואם בא לשחות בתחלת כל ברכה וברכה ובסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה. (ע"ב) כהן גדול תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה, מלך כיון ששוחה שוב אינו זוקף שנאמר ויהי ככלות שלמה להתפלל אל י"י את כל התפלה והתחנה הזאת קם מלפני מזבח י"י מכרוע על ברכיו. ויחיד עם הצבור כשאומר מודים דרבנן שוחה בתחלה, אבל אינו שוחה בסוף כשגומר שליח צבור ברכת הודאה. אבל שוחה בסוף כשגומר הוא עצמו מודים דרבנן שהוא אומר. ואם ירצה לכוין ברכתו מעט מעט עד שיגמור עם השליח צבור ויגמור עמו יוכל לעשות, וכן היו עושין מקצת מחכמי התלמוד כך נראה מן הירושלמי, וכן דעת הראב"ד וההשלמה. וגרסינן בפרק תפלת השחר המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חליות שבשדרה, או עד שיראה איסר כנגד לבו, פירש גאון לא שיעשה מגופו שני חלקים, אלא שיכוף ראשו כאגמון, כי אז יוכל לראותו, והוא המקום הנקרא איבוריגול שהוא עשוי כעין איסר. ויש מפרשים איסר ממש, שאם עומד בקרקע לפניו יכוף ראשו ושדרתו עד שיראה האיסר שבקרקע מכוון כנגד לבו, ויראה גרסינן בציר"י תחת היו"ד. ויש מפרשין בענין אחר. ואי מצער נפשיה כיון שנענע ראשו שוב אינו צריך, והוא דמתחזי כמאן דכרע. הכורע בהודאה של הלל ובהודאה של ברכת המזון הרי זה מגונה.
גרסינן בפרק הוציאו לו את הכף, המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחריו ואחר כך יתן שלום. ואם לא עשה כן ראוי לו שלא התפלל, פירוש שלא נתן שלום כלל, וכן כתב הרב בעל המפתח. ונותן שלום לימינו ואחר כך לשמאלו, כלומר לימינו שכנגדו דהוא שמאלא דידיה, ולשמאלו שכנגדו דהוא ימינא דידיה. דכתיב מימינו אש דת למו, ואומר יפול מצדך אלף ורבבה מימיניך. וכל זה דרך כבוד של מעלה דרך משל, אע"פ שאין שמאל וימין לפניו כמו שאמרו רבותינו ז"ל בהרבה מקומות. ונראה לי כך, נותן שלום כלומר כדרך בקשה ורחמים שמאת השם יתברך יבא שלום לשמאלו, ואחר כך לימינו. ומבקש תחלה על שמאל דידיה מפני שהשמאל חלוש מן הימין ועוד מפני כבוד מצות תפלין שבו. ופסע להו להני שלש פסיעות בכריעה אחת. ונהגו לעקור של שמאל ואחר כך של ימין. אך בעל המפתח כתב שעוקר של ימין תחלה. וכתב רי"ף, ואמרו משמיה דרב מרדכי וכיון שפסע שלש פסיעות, התם איבעי ליה למיקם. משל לתלמיד הנפטר מרבו אם חוזר לאלתר דומה לכלב שב על קיאו, אלא מיבעי ליה למיקם התם עד דפתח שליחא דצבורא, וכד פתח שליחא דצבורא הדר לדוכתיה. ואיכא מאן דאמר עד דמטי שליחא דציבורא לקדוש. ונראה לפרש האי משל דכלב שב על קיאו, לפי שבתפלה הזכיר עונותיו והשליך אותם מעליו, שהם דבר מגונה, כגון סלח לנו אבינו כי חטאנו. וכיון שחזר תכף אחר שנפטר מאותה תפלה, לאו אורח ארעא.
<h2>דף לד:</h2>
המתפלל וטעה סימן רע לו. ואם שליח צבור הוא סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו. אהייא באבות. כתוב בתוספתא אם שגורה תפלתו בפיו סימן יפה לו ואם לאו סימן רע לו. אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולה היה אומר זה חי וזה מת, אמרו לו מנין אתה יודע, אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, אם לאו יודע אני שהוא מטורף. כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, אין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו. כל שרוח עצמו נוחה בשלו סימן יפה לו, אין רוח עצמו נוחה בשלו סימן רע לו. אם כוונת לבך בתפלה תהא מבושר שנשמעה תפלתך.
כל כהן המברך מתברך, שאינו מברך אינו מתברך, שנאמר ואברכה מברכיך. המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן, ואם אינו יכול לכוין את לבו בכולן יכוין באחת מהן, ומאי ניהי באבות. לעולם אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות, שנאמר וכוין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם. חציף מאן דמצלי בפקתא. חציף מאן דמפרט חטאיה שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. והא דכתיב מכסה פשעיו לא יצליח, ההוא בעבירות שבין אדם לחבירו, שאם גזל אותו או עשק או שהונה אותו צריך להחזיר לו, ואם ציערו צריך שיפייסנו בשלש שורות של שלשה בני אדם, ואם רבו הוא עד שיתפייס כמו שביארנו בהלכות תשובה. אבל בעבירות שבין אדם למקום אין ראוי לפרסמן, שאז מחלל את השם, ואולי יגרום לאחרים שישמעו לעשות כמוהו. ולכך נאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה.
<h2>דף לה.</h2>
כיצד מברכין על הפירות, על פירות האילן אומר בורא פרי העץ. חוץ מן היין שעל היין אומר בורא פרי הגפן. ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה. פירוש לישנא דקרא דכתיב מראשית כל פרי האדמה, ונאמר פרי אדמתך. חוץ מן הפת שעל הפת אומר המוציא לחם מן הארץ. פירוש לישנא דקרא דכתיב [תהל' קד, יד] להוציא לחם מן הארץ. והמוציא נמי דאפיק משמע דכתיב המוציא לך מים מצור החלמיש, וכל שכן מוציא דכתיב אל מוציאם ממצרים. ואע"ג דבשאר ברכות אמרינן בורא ולא אמרינן הבורא, מפרש בירושלמי דלהכי לא אמרינן מוציא שלא יערב את האותיות מפני שהוא סמוך למ"ם [של] העולם. ואע"פ שאומר לחם מן, ולא קפדינן בעירוב אותיות, משום דלא אפשר. ואע"פ שיכול לומר המוציא מן הארץ לחם. לישנא דקרא נקט, דכתיב להוציא לחם מן הארץ. [על] הירקות אומר [בור]א פרי האדמה. אסור לאדם שיהנה מן העולם בלא ברכה. כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל כאילו נהנה מקדשי שמים שנאמר לי"י הארץ ומלואה. מאי תקנתיה ילך אצל חכם וילמדנו ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה. כתיב לי"י הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לי"י והארץ נתן לבני אדם, כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה.
<h2>דף לה:</h2>
ואספת דגנך תירושך ויצהרך, מה תלמוד [לומר], לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, יכול דברים ככתבם, ת"ל ואספת דגנך וגו', נהוג בהם מנהג דרך ארץ. בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן ארעי זה וזה נתקיימו בידם, דורות האחרונים עשו תורתן ארעי ומלאכתן קבע זה וזה לא נתקיימו בידם. דורות הראשונים הכניסו פירותיהם דרך טרכסמון כדי לחייבן במעשר, דורות האחרונים הכניסו פירותיהם דרך גגות וקרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר דקיימא לן אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית. ואית דקשיא להו הא דאמרינן מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר, דמשמע דשרי לאיערומי. ועוד אמאי לא היו מכניסין אותה במוץ, ולמה היו טורחין כל כך למעבד דרך גגות. ואיכא למימר דבמוץ שלה לא מיפטרא לגמרי, אלא דאמרינן דאכתי לא קביעא למעשר ויכול לאכול ממנה אכילת ארעי וכל אכילה דבהמה ארעי חשבינן לה, אבל הכא דמפטרא לגמרי לאו שפיר עבדי. וטעמא דמילתא דבמוץ שלה לא מפטרא לגמרי, משום דמילתא דשכיחא הוא ואתי למפטרא בכל יומא ויומא, אבל דרך (גנות) [גגות] מילתא דלא שכיחא הוא וצער גדול ולא אתי למעבד הכי כל יומא ויומא. והראב"ד פירש דהכא מיירי בדברים שאין נעשין בגורן, כגון פירות אילן שאין להם גורן ולא פסולת, ואילו היו מכניסין אותן דרך הפתח היו נקבעין למעשר. אבל מיני תבואה וקטנית שיש בהם תבן ומוץ, וצריכין דישה ומירוח, אפילו דרך טרקסמון יכולים להכניסם והם פטורים כל זמן שלא מירחום.
שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ. ודוקא היכא דחשש בגרונו ושתי ליה על ידי אניגרון, פירוש מיא דסילקא, או משקה של דברים אחרים כגון מרק של ירקות, ומשים בו שמן, דהוה ליה שמן עיקר. אבל היכא דאכיל ליה על ידי הפת הויא ליה הפת עיקר, וכל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. ואי שתי ליה משתא לחודיה, ואפילו חושש בגרונו, אזוקי מזיק ליה ולא מברך עילויה. צ"ע מה שכתב הר"ם בזה בפרק ח', שנראה מדבריו, דאע"ג דמזיק ליה ולית ליה הנאה מיניה מברך שהכל. ותימה הוא, דכיון דלית ליה הנאה מיניה נראה דלא מיקרי אכילה, ואינו מברך כלל. וכן דעת רש"י. והכי נמי משמע לקמן גמי קמחא דשערי בסוגית הגמרא. ונראה מסוגיא דשמעתין דכל משקה או מרקחת דקא עביד לרפואה, אי לית ליה הנאה מיניה באכילתו, לא מברך עליה. וכן נמי משמע מהא דאמרינן לקמן (מד:) דמאן דשתי מיא היכא דחנקתיה אומצא דלא מברך.
<h2>דף לו.</h2>
קמחא דחטי וקמחא דשערי. פירוש קמח לבד בלא שום גיבול, מברך שהכל נהיה בדברו. דלא רגילי אינשי לספויי קמחא. ונראה מה"ר משה דוקא ברכה לשתיה, אבל בעבה מברך מיני מזונות. וכן קרא חייא וכן קורא. פירוש ענפים רכים של דקל, הואיל וסופו להקשות ולא נטע איניש דקלא אדעתא דקורא. אבל צנון מברכין עליה בורא פרי האדמה, ואע"פ שסופו להקשות, דכי נטע איניש צנון אדעתא דפוגלא הוא, כלומר לאוכלו כשהוא רך.
צלף של ערלה. מין אילן הוא. זורק את האביונות. הוא הפרי. ואוכל את הקפרס. קליפה גדולה שעל הפרי סביב כעין שקדים ואגוזים. ומדלגבי ערלה לאו פירא הוא, גבי ברכה נמי לאו פירא הוא, ולא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה. ולא דמי לקורא דמברכינן עליה שהכל, דהתם עץ בעלמא הוא. ונטע רבעי. מותר בלא פדיון, דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ. ודוקא כרם רבעי חייב, שהם שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב, וכן כתב רב אחא משבחא. (ולא כן כתב רש"י במסכת סוטה. ותימה הוא). והרמב"ם כתב בספר קדושה דכל כרם רבעי מותר בחוצה לארץ בלא פדיון, ונראין דבריו. אבל ערלה, כל עץ שמוציא פירות אפילו עץ יחידי חייב בערלה. [ולא כן כתב רש"י במסכת סוטה. ותימה הוא].
<h2>דף לו:</h2>
פלפלי רטיבתא בורא פרי האדמה. איכא לעיוני אמאי לא מברכינן עלייהו בורא פרי העץ, כיון דמחייב בערלה. ויש לומר דכיון דלאו אורחיה למיכל באפי נפשיה לא מברכינן עליה בורא פרי העץ ולא שהכל אלא בורא פרי האדמה, כי היכי דבהמלתא רטיבתא מברכינן בורא פרי האדמה. ועוד כיון דטעם עצו ופריו שוה, כל האילן והגרעינין חשבינן לפרי האדמה, שבכל אדם יכול לתבל את התבשיל, מה שאין כן באתרוג אע"פ שטעם עצו ופריו שוה אין העץ ראוי לאכילה ולא לתבלין, אבל מכל מקום חייב בערלה כיון דעץ הוא. ומצאתי בשם הראב"ד שעל התמרות קאי מה שכתב הרב רבינו שמברך בורא פרי האדמה, אבל על הפרי עצמו מברך בורא פרי העץ.
וכן זנגבילא רטיבתא בורא פרי האדמה. יבישתא ולא כלום, דלאו אוכלא אינון. וכן בהמלתא רטיבתא, פירוש מרקחת העשוי מזנגבילא, ויש בו תערובת דבש או שאר דברים. וכיון דזנגבילא עיקר אזלינן בתריה, כדאמרינן לקמן (מד.) כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. וכן נמי אמרינן בכל שאר מרקחות שיש הנאת הפה בטעם שלהם.
חביץ קדרא. מין מאכל עשוי מקמח ודבש ושמן. וכן דייסא דכעין חביץ קדרא, כגון דאיכא בה דובשא, והוא חטים כתושות, בורא מיני מזונות, דכל דיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות. חביץ קדרה קורין בלשון ישמעאל כביץ. ועוד הארכנו בדין זה לקמן [ל"ט א'] גבי תבשילא דליפתא.
<h2>דף לז.</h2>
הכוסס את החטה בורא פרי האדמה. ולבסוף בורא נפשות רבות. טחנו אפאו ובשלו בזמן שהפרוסות קיימות מברך עליהן המוציא ולבסוף שלש ברכות. אם אין הפרוסות קיימות מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. וכן על מעשה קדירה בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה מעין שלש. ואלו [הן] מעשה קדרה חילקא טרגיס סולת זריד או ערסן. פירוש חלקא חיטי דמתברי באסיתא תרי תרי, טרגיס תלת תלת, זריד ארבע ארבע, ערסן חמש חמש. והכי מפרש להו בסוף פרק מי שהפך. והוא הדין אי שליק לחיטי בעינייהו שמברך בורא מיני מזונות. ובעל הלכות גדולות כתב דאי שליק להו לחטי מברך בורא פרי האדמה משום דבעינייהו קיימי. ונראה דאי אכלן חיים שאינן מבושלין כלל שמברך עליהם שהכל כמו בקרא חייא דלאו ארחייהו למיכלינהו הכי. וכן נראה דעת ה"ר משה ומה שכתבנו הוא דעת ה"ר דודי נ"ר.
הכוסס את האורז, פירש רש"י (פניל) [מיל], והראב"ד פירש ריש בלעז, מברך בורא פרי האדמה, ולבסוף בורא נפשות רבות. טחנו אפאו ובשלו אע"פ שפרוסות קיימות מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ולא כלום. וכל מקום דאמרינן ולבסוף ולא כלום מברך בורא נפשות רבות. וכן אם בשלו אע"פ שלא אפאו. והני מילי כד איתיה לאורז בעיניה, אבל על ידי תערובת של חמשת המינין מברך לבסוף ברכה אחת מעין שלש. ופת אורז ופת דוחן מיל בלעז בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות. ורי"ף כתב בפת דוחן שמברך עליו שהכל, וכן כתב ה"ר משה. וכתב הראב"ד לא ידענו למה חולק הגאון בין פת אורז לפת דוחן. וברייתא שאמרה הכוסס את האורז לא הזכיר דוחן, אפשר דמשום כוסס נקט ליה, דהאי אורחיה למכסייה והאי לאו אורחיה, והאורז הוא הנקרא ריש בלעז, אבל לענין פת הא סמכי עליה אינשי טובא, עד כאן. וכן כתב גאון דפת אורז ודוחן חד טכסיסא אינון ושוין הם בכל מקום.
<h2>דף לז:</h2>
ריהטא, הוא כעין חביץ קדרא מקמח שמן ודבש, בין דמפשי ביה קמחא בין דלא מפשי ביה קמחא מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.
האי חביצא, תבשיל מלחם פתות ומפורר. אי אית ביה פרורין כזית מברך עליה המוציא ושלש ברכות, ואי לית ביה פירורין כזית מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, והוא דליכא עלייהו תוריתא דנהמא, פירוש תורת לחם ומראיתו. אבל איכא עלייהו תוריתא דנהמא אפילו פירורין שאין בהם כזית מברך עלייהו המוציא ושלש ברכות. וצ"ע בזה דעת ה"ר משה. ודוקא שאין לו אלא שלימין ולא פתיתין שיבצע בהן. אבל יש לו, קיימא לן (לט:) דמברך ואחר כך בוצע, ואין מברך בתחלה על פת הצנומה בקערה. ופחות מכזית מברך לפניו המוציא, ואינו מברך לאחריו, והכי משמע מן הירושלמי, וכן בפירות אפילו בבריה, כלומר שהוא פרי שלם, אי הוי פחות מכזית אינו מברך לאחריו. ופרי שיש בו גרעינה, כגון זית מליח, מברך לפניו בורא פרי העץ, ובעינן שיהיה בו כזית אוכל בלא גרעינתו כדי שיברך אחריו ברכה מעין שלש, דאי לא לא מברך אחריו כלום. ואע"ג דבירושלמי אמרינן דאפילו אכל פרידה אחת של עינב או פרידה אחת של רמון טעונה ברכה לפניה ולאחריה, אגמרא דידן אית לן למסמך. והא דתנן יש טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו, ודייקינן לקמן למעוטי ריחני, ולא אמרינן למעוטי פחות מכזית, לא קשיא, דהתם מיני חיוב קתני, ופחות מכזית לאו מין חיוב הוא.
טריתא פטורה מן החלה, מאי טריתא מרתח גביל. פירוש שנותנין קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכין במרחשת או בקדרה או בכירה כשהיא נסוקת. ורש"י גריס טריתא חייבת בחלה, ופירש מרתח גביל בענין אחר. איכא דאמרי נהמא דהינדקא, פירוש בצק שאופין בשפוד ומושחין אותו תמיד בשמן או במי בצים ושמן. איכא דאמרי לחם העשוי לכותח. פירוש שאינו אפוי בתנור אלא בחמה, שהוא פטור מן החלה. [דף לח ע"א] ואם עשאה כעכין חייבת. פירוש כעכין, ככרי לחם כגלוסקאות ערוכות ומקוטפות יפה. והאי טריתא דארעא מברך עליה בורא מיני מזונות. ואי קבע סעודתיה עלוה. פירוש שאינו אוכל לחם אחר באותה סעודה, שאוכל לשובע, שאינו כדרך אכילת ארעי, מברך המוציא ושלש ברכות. הואיל ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, מאי טעמא לחם עוני כתיב.
<h2>דף לח.</h2>
האי דובשא דתמרי מברך עליה שהכל דזיעה בעלמא הוא. ותמרי דעבדינהו טרימא. פירוש כתושין ומרוסקין קצת. מברך עלייהו בורא פרי העץ, דבמילתייהו קיימי כדמעיקרא. שתיתא. פירוש מאכל העשוי מקמח של קליות. שהכל נהיה בדברו. והני מילי ברכה, דלרפואה קא עבדי לה. ומיהו כיון דנהנה מברך שהכל. אבל בעבה, דלאכילה קא עבדי לה, בורא מיני מזונות. וה"ר משה לא ביאר טעם ברכה משום דלרפואה עבדי לה בפרק שלישי.
<h2>דף לח:</h2>
על הירקות אומר בורא פרי האדמה. ואפילו נשתנו על ידי האור, כגון ששלקן, דבמלתייהו קיימי, ומברך עלייהו בורא פרי האדמה, ואפילו תומי וכרתי, כך כתב הרי"ף. ואע"ג דבגמרא משמע דבתומי וכרתי דדרכן לאכלן חיין אם שלקן מברך עליהן שהכל, אפשר לומר דהתם ברכין הרבה, דאישתנו לגריעותא על ידי שליקה, אבל בשאינן רכין הרבה דרכן לאכלן בין חיין בין שלוקין, ומברך עליהן בורא פרי האדמה בין חיין [בין שלוקין], ואפילו נדוקין הרבה ונשתנית צורתן, דלא גרע ממיא דשלקי דהוי כשלקי. קרא חייא וסלקא וכרבא מברך עלייהו שהכל, וכד שליק להו מברך עלייהו בורא פרי האדמה. וכן כל מידי דלאו אורחייהו דאינשי למכלינהו בחיותייהו, מברך עלייהו שהכל. וכי שליק להו מברך בורא פרי האדמה, או פרי העץ אם הם פרי אילן, כיון דאישתנו לעלויא.
<h2>דף לט.</h2>
גרסינן לעיל בהאי פרקא הני תרי תלמידי דיתבי קמיה דבר קפרא אייתי לקמייהו כרוב ודרומסקין ופרגיות נתן בר קפרא רשות לאחד מהם לברך קפץ וברך על הפרגיות לגלג עליו חבירו כעס עליו בר קפרא ואמר על המלגלג אני כועס אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר אתה למה לגלגת עליו, חזר ואמר על המברך אני כועס אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן. תנא שניהם לא הוציאו שנתן. פירוש זקנה אין כאן, כלומר כיון שהוא מברך במצותנו ולהוציא אותנו, היה לו לחוש לכבודי, ולשאול איזה מהן חביב עלי, שיברך עליו תחלה, ולא היה לו לילך אחר דעתו. שמעינן מהכא שמי שמברך להוציא אחרים אין לו לילך אלא אחר דעת הגדול. ואם אינו נוהג בו כבוד נענש עליו. ושמעינן נמי שקשה הוא הליצנות, שזה שלגלג על חבירו נענש ואע"פ שחבירו עשה שלא כהוגן, אלא היה לו למחות בידו בדברי נחת ושלום, ושיחלוק כבוד לרב שהיו לפניו כמו שאמרו המורה הוראה בפני רבו חייב מיתה.
וגרגלידי דליפתא. פירש רש"י דאפילו חיין מברך עלייהו בורא פרי האדמה דאורחייהו נמי לאוכלן חיין. אך באיסור והיתר שלו כתב דבחיין מברך שהכל. וכן נראה, שאין אדם רגיל לאכלן אלא מבושלין.
תבשילא דסלקא בורא פרי האדמה, ותבשילא דלפתא נמי, ואע"ג דשדו ביה קמחא לדבוקי בעלמא הוא. פירוש כיון שאין הקמח עיקר התבשיל, ולא מפשו ביה קמחא אלא לדבוקי בעלמא, כיון שעיקר התבשיל נעשה בלא קמח מברך בורא פרי האדמה. וכן פסק ה"ר משה. מיא דסילקא ומיא דליפתא. פירוש המים שנתבשלו בהם וקבלו הטעם, וכל שכן מי סחיטתן, כולהו מברך עלייהו בורא פרי האדמה דמיא דכולהו שלקי כשלקי. וכן נמי מיא דשבתא דלמתוקי טעמא עבדי ליה ולא לעבורי זוהמא מברך עלייהו בורא פרי האדמה.
פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא. והוא דליכא ריפתא שלימ' קמיה, אבל איכא ריפתא שלימה קמיה מברך עליה המוציא. ומברך ואחר כך בוצע, דוקא פת צנומה בקערה, אבל בקדירה דהוי ליה כלי ראשון ומבשל מברכין עלייהו בורא מיני מזונות אע"פ שלא נמוח, דקיימא לן גבי מצה דאין יוצאין במבושל אע"פ שלא נמוח. זהו דעת בעל ההלכות ודעת הרב בעל המאור. אבל לפי דעת רי"ף מברכין עליו המוציא, דהתם במצה טעמא אחרינא הוא, משום דבעי' טעם מצה וליכא. מיהו בעינן דלהוי עלייהו תוריתא דנהמא. וכן דעת הראב"ד שאין חילוק בין קערה לקדירה, דבתרוייהו אפילו פירורין שאין בהם כזית מברך עלייהו המוציא, ובלבד שיהא להם תורת לחם. וכן דעת ה"ר משה. וגם נראה מלשונו דלפירורין כזית נמי בעינן שיהא בהם תורת לחם.
ירושלמי אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס, הדא אמרה האי דנסיב עיגולא ומברך עלויה ולא אתי בידיה צריך למברך עליה זמן תנינות, וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא להזכיר שם שמים לבטלה. והראב"ד דחה האי ירושלמי ואמר דסבירא ליה דצריך שתכלה ברכה עם הפת, ולא סבירא לן הכי, והילכך לא צריך ל[ברך] מידי, מיהו הני מילי שלא ישהא יותר מדאי בין ברכה לטעימה. ותו גרסינן התם ר' זעירא בעי אהן דנסיב תורמוסא ובריך עלוי ונפל מיניה צריך למברך זמן תנינות, כלומר אם יקח תורמוס אחר במקומו. ומה ביניה לאמת המים, תמן לכך נתכון תחלה. נראה מזה שאם נתכון שיאכל אף משאר הפירות, שאז בודאי אינו צריך לחזור ולברך, וכדאמרינן כולה נבגא דברכתא היא. וכן נוהגין שמביאין כוס לפני כל אחד ואחד, וכולם שותים בברכתו של אחד, ואע"פ שמוזגין אותו לאחר שבירך. אבל כשאין דעתו לאכול אלא אותו פרי שלקח בידו, ובירך עליו ונפל ממנו ואחר כך רצה לאכול אחר במקומו, זה בעיא ולא אפשיט. ונראה דלקולא אזלינן, חדא דברכה שלפניו דרבנן, ועוד דאיכא למימר דסתמא דעתיה דאיניש דאי נפיל מיניה חדא דלנסיב אחרינא, והילכך הוי כאילו נתכון תחלה לכך.
<h2>דף לט:</h2>
פתיתין ושלימין מברך על השלימה דשלימה מצוה מן המובחר. אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים מברך על הפרוסה של חטים ופוטר את השלימה של שעורים. וירא שמים יוצא ידי שתיהם מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע על הפרוסה, כך פירש הראב"ד, וכך נראה. אך רש"י כתב מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע או משתיהן או מן השלימה. ובפסח מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע על הפרוסה. מאי טעמא לחם עוני כתיב. ובשבת חייב לבצוע על שתי ככרות מאי טעמא לחם משנה כתיב. ואפילו בסעודה שלישית לזכר הנס שירד המן ביום ו' משנה לצורך השבת. וכן כתב הר"מ. היכי עביד שקיל תרתי ובצע חדא. ירושלמי פת טמאה ופת טהורה אומר על הטהורה, פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה מברך על איזה מהן שירצה. ואי בצע בשבתא לכולא שירותיה שפיר דמי, ולא מתחזי כרעבתנותא. וכי מקלע ריפתא דעירובא בשבתא מברכין עליה המוציא, הואיל ואתעביד בה חדא מצוה נעביד בה מצוה אחריתי. פירוש ודוקא בפת של ערובי תבשילין או של עירובי תחומין, אבל בעירובי חצירות צריך שיהיה שלם כל השבת. והטעם דעירובי תחומין מקני ביתא הוא, וכיון דקנא ביתא בין השמשות תו לא צריך, והכי איתא בשלהי פרק במה מדליקין. שמעתי כי לחבוב המצוה ראוי לאחוז הפת שמברך עליו בעשר אצבעותיו, כנגד עשר יגיעות שיגע אדם הראשון עד שאכל את הפת, וכנגד עשר תיבות בברכת המוציא.
<h2>דף מ.</h2>
טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך וכן הביאו מלח הביאו לפתן ואפילו גביל לתורי גביל לתורי אינו צריך לברך, שאסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת. ועוד ביארנו לקמן דינין הצריכין ביאור בענינים אלו. אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן בפני כל אחד ואחד. ואי ריפתא מעליא הוא אמרינן עליה לית דין צריך בשש, פירוש עיכוב. ויש מפרשים בשש מלח, כדמתרגמינן היאכל תפל מבלי מלח מדלית בשש.
אין מי רגלים כלין אלא בישיבה ואי איכא עפר תחוח אפילו בעמידה ואם אין לו עפר תיחוח יעמוד במקום גבוה וישתין במקום נמוך ובמקום קשה יעמוד במקום מדרון.
בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, על פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא. ואפילו למאן דאמר דגן מין אילן הוא, אפילו הכי לענין ברכה לא, מאי טעמא, דכי מברכינן בורא פרי העץ, היכא דכי שקלת לפירא איתיה לאילנא. אבל היכא דכי שקלת לפירא ליתיה לאילנא לא. תניא בתוספתא, כל שמוציא עלין מעיקרו עשב הוא ומברכין עליו בורא פרי האדמה. כל שמוציא עלין מעצמו אילן הוא ומברכין עליו בורא פרי העץ. והביאה ר"ח בפירושו.
<h2>דף מ:</h2>
ראה את הפת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה וכן ראה את התאנה וכיוצא בזה אם הזכיר בברכה זו מלכות יצא ואם לאו לא יצא, דקיימא לן כל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה. ואע"פ שישנה מן המטבע שטבעו חכמים, כיון דבעיקר הברכה לא שינה, שהוא הזכרת השם ומלכות, יצא. בנימין רעיא כרך רפתא בתר דאכל אמר בריך רחמנא מלכא דעלמא מריה דהאי רפתא אמר רב יצא ידי ברכה ראשונה. ויש בזה סברות מפוסקים אחרים. והעיקר מה שכתבנו.
ועל כולן אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. ואפילו פת ויין. כל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה. וברכה ראשונה של שמונה עשרה כיון דמברכינן ביה אלוהי אברהם ואלוהי יצחק ואלוהי יעקב כמלכות דמי, שהם הודיעו אדנותו ומלכותו לעולם. והכי נמי אמרינן גבי אברהם במדרש מעיקרא כתיב ה' אלוהי השמים ולבסוף כתיב י"י אלוהי השמים ואלוהי הארץ. ונראה דכיון דמברכין בה מלך עוזר ומושיע מגן, הרי יש בה מלכות. ואע"ג דבאמצע ברכה הוא, מכל מקום יש בה מלכות. אבל בשאר ברכות דשמונה עשרה כיון דסמוכות לראשונה לא צריך בהו מלכות.
על דבר שאין גדולו מן הארץ אומר שהכל נהיה בדברו, כגון בשר בהמה חיה ועוף ודגים. ועל הפת שעפשה ועל היין שהקרים, פירוש שהחמיץ. ועל התבשיל שעברה צורתו אומר שהכל נהיה בדברו. ועל החלב ועל הגבינה ועל הבצים וכן על החומץ ועל הנובלות. פירשו בגמרא בושלי כמרא, תמרים שבשלן החום קודם זמן. אבל תמרי דזיקא, פירות שנשרו מפני הרוח קודם בשולן, מברך עליהן בורא פרי העץ. ועל הגובאי, מין חגבים טהורים, אומר שהכל נהיה בדברו. על המלח ועל הזמית, שליימא. וי"מ מרק, ערוך. ועל כמהין שקורין בולטס בלעז. ופטריות בוריגולש בלעז, והם גדלים על העצים ועל האבנים, אומר שהכל נהיה בדברו. דאע"ג דמארעא רבו, כלומר במעט עפר, מכל מקום מאוירא ינקי. והכי נמי אמרינן בנדרים הנודר מפירות הארץ מותר בכמהין ופטריות, לפי שאין שם עפר כל כך שיוכלו לחיות בו, אלא מן האויר יונקים.
היו לפניו מינין הרבה, אפילו יש בהן אחד שהוא ממין שבעה, מברך על איזה מהן שירצה, דחביב עדיף, והוא שברכותיהן שוות. ורש"י והראב"ד פסקו דמין שבעה עדיף. ואם אין ברכותיהן שוות מברך על זה וחוזר ומברך על זה. ואם שניהם חביבין עליו, כל המוקדם בפסוק הוא קודם לברכה, דכתיב ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. אי אייתו לקמיה תמרי ורמוני מברך אתמרי, שזה שני לארץ וזה חמשי לארץ. ואם הביאו לפניו פירות שברכותיהן בורא פרי האדמה או בורא פרי העץ ובשר או דברים שברכתן שהכל, מברך תחלה על פרי העץ או על פרי האדמה, ואחר כך שהכל. לפי שברכת שהכל לאו ברכה חשובה היא כל כך כשאר הברכות, שלא נתקנה על דברים חשובים.
<h2>דף מא:</h2>
הביאו לפניו תאנים וענבים בתוך הסעודה [טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם]. דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה. פירוש כגון שבאו ללפת את הפת. אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם הואיל ופת פוטרתן, שהוא עיקר והם טפילה. ואפילו לא היה דעתו עליהן בתחלה. שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה. ופירושו שלא באו ללפת. טעונין ברכה לפניהם. פירוש שהרי אינן בכלל ברכת הפת, ואפילו היה דעתו עליהן בתחלה. ואין טעונין ברכה לאחריהם. פירוש שברכת המזון פוטרת ברכה מעין שלש, כיון דבאמצע הסעודה באו. לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם לכתחלה, ומיהו אם לא בירך לאחריהם ובירך ברכת המזון יצא. ובסוף פרק קמא הארכתי בזה.
אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכיסנין. פירוש בפני עצמה שלא עם הסעודה, וכן פירש הרי"ף. ורש"י פירש, אינה טעונה ברכה לאחריה אלא בורא נפשות, מתוך שמאכלה מועט עשאוה כפת אורז וכפת דוחן דאמרינן ולבסוף ולא כלום, וכדכתבינן לעיל. אבל אם בא בתוך הסעודה או לאחר הסעודה לפני ברכת המזון, פת פוטרתה. ואי קבע סעודתיה עלוה מברך עליה המוציא ושלש ברכות. ואי אכל מהן שיעור גדול אע"פ שהוא לא שבע באותו שיעור צריך לברך שלש ברכות, דקיימא לן כל שאחרים קובעין עליו סעודה צריך לברך. אבל הראב"ד כתב דפת הבאה בכיסנין בפני עצמה מברך לפניה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. וכי אמרינן דאין טעונה ברכה לאחריה, ההוא כשבאה לאחר הסעודה ולפני ברכת המזון, שברכת המזון פוטר ברכה שלאחריה והפת אינה פוטרת ברכה שלפניה כיון דלאחר [המזון] הוא. והראב"ד כתב דכי אמרינן בירך על הפת פוטר את הפרפרת, דוקא בפרפרת שבתוך הסעודה, אבל בפרפרת שלאחר הסעודה אין הפת פוטרתה. והיינו דקתני בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון. פרפרת שלפני המזון הוא דפטר לה, אבל פת לא פטרה לפרפרת שלאחר המזון. זה דעת הראב"ד. והוא חולק על רש"י ועל הרי"ף. ואין לזוז מדבריהם כאשר כתבנו, השלמה.
ויין לא פטר ליה פת אפילו בתוך הסעודה מחמת הסעודה, לפי שיין גורם ברכה לעצמו, פירוש שמזכיר שם הגפן, מה שאין כן בשאר פירות. ורש"י פירש גורם [ברכה] שמברכין על היין בדברים הרבה אע"פ שאינו צריך לשתייתו. ורבינו חננאל פירש ברכה לעצמו כדי לפטור כל מיני משקין, משמע מהא דפת לא פטר שאר מיני משקין. וי"ל אפילו לרבינו חננאל דהכי קאמר, כיון דיין אית ליה האי מעלה, דפטר כל מיני משקין בלא סעודה, מברך עליו. שמעינן מהא שאם שותה מים בתוך הסעודה אין צריך לברך, שהפת פוטרתה, מדאיצטריך למימר האי טעמא דגורם ברכה לעצמו, משמע אבל מים לא. ויש שאומר דבמים נמי מברך ולא פטר להו פת. וכי אמרינן שאני יין דגורם ברכה לעצמו, הכי פירושה כלומר שאכילה ושתיה שני ענינים הם, ואין זה פוטר את זה. ודעת רבינו דודי נ"ר נוטה לפירוש הראשון. ונראין דבריו, דבכמה דוכתי אמרינן שהשתיה בכלל אכילה. וכן נמי מצינו במקרא אכילה בכלל שתיה וקרויה משתה. וה"ר אשר כתב לפירוש רבינו חננאל שצריך לברך על המים, דאין פת פוטרת שום משקה. ולכאורה נראה זה מדאמרינן פת פוטר כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקין, משמע דפת לא פטר שום משקה אלא מיני מאכל. וכן עמא דבר.
<h2>דף מב.</h2>
פת הבאה בכיסנין, פירוש לאחר אכילה היו רגילין להביא כסנין, והם קליות, לפי שהם יפים ללב, כדאמרינן בעלמא הני כסני מעלו ללבא. ומביאין עמהן פת שנילושה בתבלין כעין אובליאש, היכא דאכיל ליה בתורת קביעות מברך עליו המוציא ושלש ברכות, והיכא דלא אכיל ליה בתורת קביעות אלא בתורת כסנין מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום, כלומר בורא נפשות רבות. ומתוך שנותנין בה תבלין מאכלה מועט ולא הטעינו לאחריה ברכת מעין שלש, מידי דהוה אפת אורז ופת דוחן דלכתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום. כל דבר [בת]חלה נות.... ברכה......
לחמניות. פירוש אובליאש בלעז, מתובלות, בתבלין שמערבין בהן, ומברכין עליהן המוציא. והוא דקבע עילווייהו. ובפרק כל שעה הארכתי עוד בדינין אלו על דרך דעת ההשלמה. כללא דמילתא לפי דעת רבינו יעקב ודעת הגאונים, בקרשפילץ וכיוצא בהן, שבלילתן רכה ונותנין בו שמן או משקה בעת אפייתן, אינן לחם ואין מברכין עליהן המוציא ואין חייבין בחלה. אבל אם לא נתן בהן משקה ואפאן באלפס, מברכין עליהן המוציא וחייבין בחלה, אפילו בהדביק ולבסוף הרתיח. וטריקונין וניבלש שבלילתן רכה מאד ואין נותנין משקה בעת אפייתן, אי לא קבע סעודתיה עלייהו מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה מעין שלש. אבל אי קבע סעודתיה עלייהו מברכין עליהן המוציא ושלש ברכות, וחייבין בחלה דלחם נינהו כיון דכי קבע מברך עלייהו המוציא. ודבר שבלילתו עבה, כגון רקיקין שאופין במחבת או במרחשת שקורין פופילש, מברכין עליהן המוציא וחייבין בחלה, ואע"פ שנותנין בהן שמן בעת אפייתן, לפי שאינו אלא מעט להטעימן ולמהר אפייתן ושלא ישרפו מחום המחבת, ואפילו בהדביק ולבסוף הרתיח. אבל בלחמניות ופרפרת שפירש רש"י אובליאש, והן בלילתן עבה, אין מברכין עליהן המוציא אי לא קבע סעודתו עליהן, דמתוך שיש בהן מיני תבלין אין דרך לקבוע סעודתו עליהם, ואין מברכין עליהן המוציא אלא אם כן קבע. וכן בכל דבר שאין דרך לקבוע סעודתו עליו, אין מברכין עליו המוציא אלא אם כן קבע. אבל בדבר שדרך בני אדם לקבוע עליו, צריך לברך אע"פ שלא הסב לאכול מהם כרצונו. ופרטולש וסנואש, שהם מבושלים בתוך המשקה לגמרי, אינם לחם כלל, ואין מברכין עליהם המוציא, אלא בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה מעין שלש. ויש שכתבו שמברך לבסוף בורא נפשות רבות, דומיא דפת הבא בכסנין שקורין אובליאש. ואיכא למימר דלא דמי, דהתם מפני שהם מתובלין אין דרך לאכול מהם אלא מעט כמו שכתבנו, אבל הני לא גרעי מפירות של שבעת המינין שמברכין אחריהם ברכה מעין שלש. ועוד הארכנו בדין פת הבאה בכיסנין לקמן בסמוך. ולענין חלה לדברי רבינו יעקב חייבין, ולדברי גאון פטורין, ואזלינן לחומרא. ובדינין אלו יש קצת הפרש מדעת ההשלמה, לפי מה שכתבנו במסכת פסח ראשון.
ואי גמר סעודתיה ואייתו ליה מידי למיכל, כל זמן שלא נטל ידיו לברכה מצי אכיל, אבל אם נטל ידיו צריך שיברך תכף ברכת המזון, דקיימא לן שלש תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה תכף לגאולה תפלה תכף לנטילת ידים ברכה, פירוש ברכת המ[זון]. [וי"מ ברכת] המוציא תכף [לנטילת ידים] מלפני הסעודה, ובריש פרק אלו ד[ברים] גריס תכף לנטילת [ידים סעודה]. ואי גברא הוא דלא רגיל ליטול ידיו אחר הסעודה, נראה דאזלינן בתר גמר דעתו מכי אסח דעתיה מלמיכל. ואי אמר הבו נבריך איתסר ליה למיכל או למשתי בלא ברכה. פירש רי"ף בלא ברכת המוציא או בורא פרי הגפן. ורש"י פירש בלא ברכת המזון. ויש לומר שאף לדברי רי"ף בנטל ידיו אין לו לאכול בהמוציא עד שיברך ברכת המזון, דתכף לנטילת ידים ברכה. ובגמרא אף אנו נאמר תכף לתלמיד חכם ברכה. במעשה ידיו. שנאמר נחשתי ויברכני י"י בגללך, וכתיב ויברך י"י את בית המצרי בגלל יוסף והלא דברים קל וחומר, ומה מצרי נתברך בגלל יוסף שנאמר ויברך י"י את בית המצרי בגלל יוסף, ישראל שכתוב בהם כי הם זרע בירך י"י על אחת כמה וכמה. ומה ישראל כך, תלמידי חכמים שכתוב בהם אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותיהם להם לבדם ניתנה הארץ, על אחת כמה וכמה.
ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון. והני מילי בשבתות וימים טובים הואיל ואדם קובע סעודתו על היין, אבל בשאר ימות השנה בירך על היין שלפני המזון לא פטר את היין שלאחר המזון. פירוש יין ששותין לאחר הסעודה ועדיין לא בירכו ברכת המזון, הוא הנקרא יין שלאחר המזון. אבל אם ברכו ברכת המזון ורוצה לשתות יין אחר כן, צריך לברך עליו, ואינו נפטר בברכה שבירך על היין שלאחר המזון, לא שנא חול ולא שנא שבתות וימים טובים. ונפקא לן מהא דגרסינן בערבי פסחים דמדאמר הבו נבריך אתסר למשתי בלא בורא פרי הגפן. וכן אי הוה נמלך מברך על כל כסא וכסא. ויין שבתוך המזון אפילו בשבתות וימים טובים אינו פוטר יין שלאחר המזון, משום דזה לשתות וזה לשרות. אבל יין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון בשבתות וימים טובים, שזה לשתות וזה לשתות. ופוטר נמי יין שבתוך המזון, ואע"ג דיין שבתוך המזון לשרות ויין שלפני המזון לשתות, משום דלשתות עדיף מלשרות. כך הוא דעת הראב"ד והרב ר' משה ב"ר יהודה והרב מורינו דודי בנו. והאידנא במקומות אלו שהיין מצוי, כל ימות השנה כשבתות וימים טובים דמי. והוא שיהא אדם שהוא רגיל ביין בכל סעודתו בכל יום.
בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון. בירך על הפת פטר את הפרפרת וכל שכן מעשה קדירה. על הפרפרת לא פטר את הפת אבל מעשה קדירה פטר. פירש רש"י פרפרת פת הבאה בכסנין, כגון אובליאש וניבלש וכיוצא בהן. וכן מוכח בירושלמי. הא דאמרינן דבירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון, מיירי כגון דלא אכל פת אלא מעשה קדירה. אבל אי אכיל פת, ואפילו לא אכיל פרפרת לפני המזון, פת פטר לפרפרת שלאחר המזון, וכל שכן מעשה קדירה שלאחר המזון שהפת פוטרתה, מפני שמעשה קדירה לשובע הוא נאכל, ופרפרת נמי מין פת הוא, ולפיכך פטר ליה פת. מה שאין כן בפירות הבאין לאחר הסעודה, שאין נאכלין לשובע, ולאו מיני פת נינהו, ולפיכך טעונין ברכה לפניהם שאין הפת פוטרתן.
<h2>דף מב:</h2>
כתב הראב"ד דברכת זימון נמי בעיא הסבה, וכל זמן שלא הסבו כיחידים דמו. ויין נמי בעי הסבה, ואם הסבו אחד מברך לכולן בורא פרי הגפן, ואם לא הסבו כל אחד ואחד מברך לעצמו. ונראה נמי דאי אמרי ניזיל ונשתי חמרא בדוכתא פלן כהסבו דמו. וכי מהני הסבה ליין הני מילי לברכה שלפניו, אבל לברכה שלאחריו קיימא לן דאין זימון לפירות. ומסתברא דדוקא יין דשייך ביה קביעותא מהני ביה הסבה, אבל פירות לא מהני בהו הסבה. ואם בא להם הזימון על ידי הפת אחד מברך לכולן אפילו ברכה אחרונה בין ביין בין בפירות. כן הוא דעת הראב"ד ז"ל. וכתוב בהשלמה דמסתברא כותיה, ואפילו ישבו מתחלה על דעת אכילה בעינן הסבה. וביין נמי בעינן הסבה ומהני הסבה. וכי מהני הסבה ליין, הני מילי לברכה שלפניו, אבל לאחריו קיימא לן אין זימון לפירות. ומסתברא דדוקא יין דשייך ביה קביעותא, אבל פירות לא מהני בהו הסבה, עד כאן. והאידנא שאין אנו רגילים להסב, ישיבה היא כהסיבה.
וכתב הראב"ד בברכה אחרונה של יין אם בא להם אחר המזון, שכבר בא להם הזימון על ידי פת, כמו שבירך להם האחד כך מברך להם ברכה אחרונה. מסתברא דכל ברכה אחת מעין שלש דאורייתא, ובורא נפשות מדרבנן. ונפקא מינה לספק בירך ספק לא בירך, דבדאורייתא חוזר ובדרבנן אינו חוזר. וראיה לדבר דשבעה המינין דאורייתא, ממה שאמרו בתחלה פרק זה יליף משבעת המינין, השלמה.
ויין שבתוך הסעודה כל אחד ואחד מברך לעצמו הואיל ואין בית הבליעה פנוי. כתב ה"ר משה בהלכות ברכות אין מסיחין בסעודה, כדי שלא יבאו לידי סכנה. ומפני זה אם בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו, שאם בירך אחד וענה העונה אמן בשעת הבליעה יבא לידי סכנה. ואין מסתכלין בפני האוכל ולא במנתו, שלא לביישו.
היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו, הסבו אחד מברך לכולן. פירוש המוציא וברכת המזון. וטעמא, דכיון דהסבו הוא קביעותא, ואמרינן ברב עם הדרת מלך, ואחד מברך לכולן. ודוקא הסבו הוא שאחד מברך לכולן, אבל לא הסבו לא דכיחידים דמו. ואי אמרי נזיל ונכול נהמא בדוכתא פלן, אע"ג דלא הסבו וכל אחד ואחד אוכל מככרו, כמאן דקביעי דמו, ואחד מברך לכולן.
<h2>דף מג.</h2>
והוא אומר על המוגמר אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה. כלומר הוא, אותו שבירך לכולן. והוא מכלל דליכא עדיף מיניה. והראב"ד גריס מכלל דאיכא עדיף מיניה, ומוקים ליה והוא אומר על המוגמר במוגמר דבאמצע סעודה, וקאמר והוא אההוא דבצע, דאמרינן הסבו אחד מברך לכולן. ואע"ג דאיכא גדול ממנו, כיון שנתן לו רשות בתחלה, מכל הברכות שבתוך הסעודה נתנו לו רשות. אבל מברכת המזון או מברכת מוגמר שאחר סעודה, צריך רשות אחר, או יברך הגדול. ובירושלמי בעי מה בין מוגמר ליין, שיין כל אחד ואחד מברך לעצמו בתוך הסעודה, ובמוגמר אחד מברך לכולן. ומשני התם כולהון נהנין כחדא, ברם הכא כל חד וחד שתי לנפשיה. ולפי זה הירושלמי משמע [דמאי דאמרינן] לפי שאין בית הבליעה פנוי לאו משום אמן הוא, דאם כן במוגמר נמי נימא הכי. אלא הכי קאמר שאין הכל שותין כאחד שזה אוכל וזה שותה, אבל במוגמר כולם נהנים כאחד מן הריח, וכן עיקר. וה"ר משה כתב וזה לשונו, ברכו ברכת המזון והביאו את המוגמר, הגדול שבירך ברכת המזון הוא מברך על המוגמר וכולן עונין. אם היה שם יין מביאין כוס מחזיק רביעית או יותר על רביעית, ומביאין בשמים. אוחז את היין בימינו ואת הבשמים בשמאלו ומברך ברכת המזון ואחר כך על היין ואחר כך על הבשמים.
והנוטל ידיו באחרונה תחלה הוא מזומן לברכה.
מאימתי מברכין על המוגמר משתעלה תמרתו. על כל המוגמרות כולן מברכין עליהן בורא עצי בשמים חוץ ממוסק שמין חיה הוא ומברכין עליו בורא מיני בשמים. משחא דאפרסמא מברכין עליו בורא שמן ערב. כשרתא ומשחא כבישא ומשחא טחינא כולהו מברכין עלייהו בורא עצי בשמים. כשרתא פירש הרב בעל העתים שהוא עיקרו שמן, ומערבין בו כמה מינין מעצי בשמים שמכשירין אותו, וקורין לו ארגלייא. ונראה כי מזה הוציא ה"ר משה מה שכתב פ"ט בהלכות ברכות בספר אהבה וזה לשונו, שמן שבשמו כעין שמן המשחה, מברך עליו בורא עצי בשמים. עוד כתב ה"ר [משה] מוגמר שמגמרין בו את הכלים ואת הבגדים אין מברכין עליו, לפי שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר. וכן המריח בבגדים שהם מוגמרים אינו מברך, לפי שאין שם עיקר בושם אלא ריח בלא עיקר. ודין זה הוציא ממה שאמרו בגמרא אין מברכין עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית רבי ושל בית קיסר. ומפרש בהשלמה לפי שאין גוף הבושם בא לפניו. ונראה כי דעת ה"ר [משה] כי אמר אין מברכין עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית רבי, הוא הדין שאינו מברך מיני בשמים כיון שעיקר הבושם אינו בו. והרי"ף השמיט זאת.
<h2>דף מג:</h2>
סמלק וחלפי דימא וסיגלי מברכין עלייהו בורא עצי בשמים. נרקום דגנוניתא מברכין עליה בורא עצי בשמים, דדברא בורא עשבי בשמים. מאן דמורח באתרוגא או בחבושא, פירוש ובכל פרי שיש בו ריח טוב, אומר ברוך שנתן ריח טוב בפירות. והר"ם כתב פרי הראוי לאכילה.
כתב הראב"ד נרקום דגנונייתא יש אומרים אלחבקה. ויש אומרים אילי, ויש לו פרחים גדולים. ולא ידענו למה נקראו עצים, ושמא הקנים שלהם מתייבשים ונעשים כעצים כמו הפשתן שהנעורת שלו כעץ הוא. חלפי דימא, אמר גאון שאינו נודע אצלם. ויש אומרים שהוא הנקרא אשפיק שנותנין ממנו בחרוסת זכר לתבן. וכמדומה שהוא מין חילף שנאמר במסכת סוכה מחצלת של קנים ושל חילף, והוא הנקרא טרינקלי בלעז. והשורש שלו כעין בשמים, ונותנין אותו ביין מפוטם, והוא גדל על המים. והענף שלו גדול וחזק, ועושין ממנו מחצלות, על כן נקרא חילפי דימא. ושמעתי כי אותו שהוא מעבר לים, השורש שלו הוא גלנגר הבא משם לכאן, והוא אחד ממיני המרקחות. כשרתא, פירש גאון שהוא מוכשר בסימנין כעין שמן המשחה, שהיו שולקין בו הסמנין, והוא קולט הריח, ואי אפשר שלא יהא שם מעט מן הסמנין. אבל משחא כבישא לא, שאינו מבושל עם הסמנין, אלא שכובשין אותו לתוכו עד שקולט מהם הריח, ואינו ניכר בו כל כך. ורב כהנא אמר אפילו כבישא אבל טחינא לא, שאינו כבוש בו כלל, אלא שטוחנין הסמנין עמו ומוציאין משם את השמן, שאינו קולט אלא בשעת הטחינה, ואינו כלום. נהרדעי אמרי אפילו טחינא. סיגלי, ויאולש בלעז. מאן דמורח באתרוגא וחבושא אמרינן לעיל שמברך שנתן ריח טוב בפירות. וכן בעלה של וורדים, ולענין אכילה בורא פרי האדמה, דהיינו כעין קפריסין דלאו פרי העץ נינהו אלא פרי האדמה מפני שהזרע שלו הוא עיקר הפרי והפרחים הם כמו עלים, ונראה שמברכין עליהם בורא פרי העץ. לפיכך אין חוששין בעלים משום ערלה לפי שהם לאו פרי ולא שומר לפרי. ואע"פ שאין הדבר הזה ברור אצלנו אי שקלת ליה כשהוא סמדר אי לקי פירא אי לא, אלא שלא ראינו אדם נזהר בהם משום ערלה. ואפשר משום דספק ערלה בחוצה לארץ מותר. עד כאן מהראב"ד.
כתב הר"מ ועל הכל אם אמר בורא מיני בשמים יצא. עוד כתב היו לפניו בושם שהוא עץ ובושם שהוא עשב מברך על זה בעצמו ועל זה בעצמו. דבר שהוא ספק אם מן עץ או מן אדמה מברך עליו בורא מיני בשמים.
האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דמלבלבי אומר ברוך שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות מהם בני אדם. מנין שמברכין על ריח טוב שנאמר כל הנשמה תהלל יה איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח.
הביאו לפניהם שמן והדס מברך על ההדס ופוטר את השמן. פירוש בשניהם (בעי) [באים] להריח. ואע"פ ששמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו והדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו, אפילו הכי מברך אהדס, דריחיה עדיף, וזהו דעת הרי"ף. ורש"י גריס מברך על ההדס וחוזר ומברך על השמן, ופירש שבסוף הסעודה מביאין שמן והדס, שמן לסוך להעביר זוהם האוכלין, ומברך עליו בורא שמן ערב. והדס בא להריח בו. לפיכך אין זה פוטר את זה, אלא מברך על זה וחוזר ומברך על זה. והר"מ כתב בפרק ט' וזה לשונו, הביאו לפניו שמן והדס מברך על ההדס ופוטר את השמן, מפני שברכה אחת לשניהם והוא עצי בשמים, וצריך עיון.
הביאו לפניו שמן ויין אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו ומברך על היין ואחר כך מברך על השמן וטחו בראש השמש. ואם שמש תלמיד חכם הוא טחו בראש הכותל מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם שיצא כשהוא מבושם לשוק. ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם. אל יצא כשהוא מבושם לשוק, ואל יצא יחידי בלילה, ואל יצא במנעלים המטולאים, ואל יספר עם אשה בשוק, ואל יסב בחבורה של עמי הארץ, ואל יכנס באחרונה לבית המדרש, ויש אומרים אל יפסיע פסיעה גסה ואל יהלך בקומה זקופה. אל יצא מבושם לשוק במקום שחשודין על משכב זכר, ולא אמרן אלא בבגדו אבל בגופו זיעה מעברה ליה. אל יצא יחידי בלילה משום חשדא ואי קביע ליה עידנא מידע ידעי דלעדניה אזיל. ואל יצא במנעלים המטולאים בטלאי על גבי טלאי, ובפנתא, פירוש אנפיינא. ובימות החמה. אבל בגלדא, פירוש שולא, ובימות הגשמים לית לן בה. ואל יספר עם אשה בשוק אפילו היא אשתו ואפילו היא בתו ואפילו היא אחותו לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו. ואל יסב בחבורה של עמי הארץ דילמא אתי לאמשוכי בתרייהו. ואל יכנס באחרונה לבית המדרש דילמא חשדי ליה בפושע. ואל יפסיע פסיעה גסה שפסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. מאי תקנתיה ליהדריה בקידושא דבי שמשי. אל יהלך בקומה זקופה משום שנאמר מלא כל הארץ כבודו.
<h2>דף מד.</h2>
הביאו לו מליח בתחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפילה. ובאוכלי פירות גנוסר שנינו שהמליח עיקר, מפני רוב מתיקות הפירות. זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. אכל תאנים ענבים ורמונים מברך עליהן ברכה אחת מעין שלש. כל שהוא מחמשת המינין, פירוש גפן ותאנה ורמון זית תמרים מברך עליו בתחלה בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. כל שהוא מחמשת המינין, ובשלן, מברך בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. פירוש חטה ושעורה כוסמין שבולת שועל ושיפון. מאי ניהי ברכה אחת מעין שלש, דחמשת המינין על המחיה ועל הכלכלה וכו', וחותם ברוך אתה י"י על הארץ ועל המחיה. דפירי, פירוש שהם ממין שבעה. על העץ ועל פרי העץ, וחותם בא"י על הארץ ועל הפירות, ובארץ ישראל חותם על הארץ ועל פירותיה. דחמרא על הגפן ועל פרי הגפן, וחותם בא"י על הארץ ועל פרי הגפן.
כתב ה"ר משה פרק שמיני אכל תאנים או ענבים ותפוחים ואגוזים וכיוצא בהן, מברך בסוף ברכה אחת מעין שלש. והיא כוללת הכל, מפני שכולן פירות העץ, וכן כל כיוצא בזה. עוד כתב אבל אם אכל בשר ושתה יין מברך בסוף על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. נראה מזה שאם אכל פירות העץ, כגון תאנים וענבים ובשר או דגים וכיוצא בהם, שמברך ברכה מעין שלש ומברך בורא נפשות. אבל אם אינן משבעת המינין בודאי כיון שהברכה אחת היא נפטר בברכה אחת.
בירושלמי בעי מהו להזכיר בברכה אחת מעין שלש מעין המאורע, כגון שבת ויום טוב, והביאו הראב"ד. ושמעתי מפי הרב דודי כי לא היה מנהגו להזכיר מעין המאורע בברכה זו, כיון דלא אייתינן לה בגמרא דילן, והוי בעיא דלא אפשיט ולקולא. אך ה"ר משה כתב בהלכות ברכות פרק ג' שצריך להזכיר מעין המאורע. (ע"ב) על הביעא ועל הקופרא מברך בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות, וכן אפילו ירקא ואפילו מיא. כל שטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו למעוטי מצות ולמעוטי ריחני שאין מברך לאחריהם, ואפילו אתפלין. מיהו בני מערבא מברכי בתר דמסלקי תפלייהו בא"י אמ"ה אשר קב"ו לשמור חוקיו, ואנן לא נהגינן כותייהו. ולדידהו נמי דוקא אתפלין בלחוד אבל לא בשאר מצות, הכי משמע בירושלמי.
השותה מים לצמאו מברך שהכל נהיה בדברו. ולבסוף בורא נפשות רבות. לאפוקי מאן דחנקתיה אומצא, שאינו צריך לברך כלל. ודוקא במים דליכא הנאה אלא אם כן שותה לצמאו, אבל במידי אחרינא דמתהני מיניה אפילו אכיל ושתי לרפואה מחייב לברוכי. הכי כתבינן לעיל גבי שתיתא וגבי שמן דשתי ליה על ידי אנגרון. אכל שלק אע"פ שהוא מזונו מברך עליו בורא פרי האדמה ולבסוף בורא נפשות רבות. אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו ואע"פ שיש בהם טעם יין.
<h2>דף מה.</h2>
שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן. כתב הראב"ד כגון הסבו, או דאמרי ניזיל ניכול נהמא בדוך פלן, ואע"פ שלא הסבו. וכן בעל הבית עם בני ביתו עריכת השלחן וישיבתו עמהם הוא החבור שלהם. וחובת הזימון הוא מפני כבוד הבורא כשהם מתחברים ומתרים זה את זה לברכו כדכתיב בית אלהים נהלך ברגש, עד כאן.
אכל דמאי ומעשר ראשון שניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו והשמש שאכל כזית מזמנין עליהם. ושמעינן מינה דדוקא שאכל כזית דגן, אבל שתה כוס של יין או אכל ירק אין מצטרף לזמון שלשה. ועוד ביארנו לקמן. וצריך עיון שלשה מודרי הנאה זה מזה שאכלו כאחד אם מזמנין זה על זה. ואיכא דבעי למוכח דלא, מסוגיא דערכין, דגרסינן התם הכל מצטרפין בזימון כהנים לוים וישראלים, פשיטא, לא צריכא דאכלי כהנים תרומה או קדשים וזר אכיל חולין, סלקא דעתך אמינא הואיל ואי בעי זר למיכל בהדי כהן לא מצי אכיל לא ליצטריף, קמ"ל נהי דזר בהדי כהן לא מצי אכיל, כהן בהדי זר מצי אכיל. ואיכא למימר דלא דמי, דכיון דאית להו היתר בשאלה מצטרפי. אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי והכותי אין מזמנין עליהם. עד כמה מזמנין עד כזית. מנא הני מילי דאמר קרא גדלו לי"י אתי. מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו מן המברך שנאמר גדלו לי"י אתי.
אבל שנים אם רצו אין מזמנין. אך הר"ר יצחק ב"ר אברהם מצרפת כתב בשם רבינו יעקב ורבינו יצחק דשנים אם רצו לזמן הרשות בידם, אלא שמצוה ליחלק בברכת המזון. ונשים אע"ג דמאה כתרי דמו, אפילו הכי מזמנות לעצמן, דדיעות שאני. ונראה מסוגיא דריש ערכין דחייבות לזמן.
<h2>דף מה:</h2>
אבל נשים ועבדים רצו לזמן אין מזמנין משום פריצותא, אלא נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן. וכתב ה"ר משה ובלבד שלא יזמנו בשם. וצ"ע למה לא יזמנו לעשרה בהזכרת השם כמו בשלשה, והלא מכלל הזימון הוא זימון עשרה כמו זימון של שלשה לפי המשנה. ואפשר לומר כי הרב סבירא ליה כי הזימון להם הוא רשות ואינו בתורת חובה, ולכך אין מזמנין בשם. ולפי טעם זה בכל מצוה שהיא רשות כגון נטילת לולב וכיוצא בו אין מברכות בשם. ועוד יש לומר כי אע"פ שמברכות בנטילת לולב וכיוצא בו בשם אין להן לברך בברכת הזימון בשם, דזימון בקביעות תליא מילתא, ונשים ועבדים וקטנים אינם כל כך בני קביעות שיזמנו בשם. ומכל מקום נראה שלא למחות בידם מלזמן בשם, כיון שלא הוזכר זה בגמרא. וכן קטנים שהגיעו לחינוך מזמנין לעצמן. ואם היו קטנים רובא דמינכר, והיו שם גדולים דאכלו ירק או שתו כסא דחמרא, נראה דלא גרעי מקטנים ומצטרפי בהדייהו. ודוקא שאחד מן הקטנים מברך ברכת המזון, אבל גדול אין לו לברך בשבילם בזימון, [שהרי לא אכ]ל פת ואינו מחויב בשביל עצמו, אלא שנעשה להם כסניף. וצריך עיון אם שבעה קטנים ושלשה גדולים אכלו פת, והנה השלשה מצטרפי לקטנים לזמון של עשרה כסניפין, והוא שיברך אחד מן הקטנים כמו שכתבנו, והנה צריכין השלשה לברך לעצמן ברכת המזון, שהרי אין יוצאין בברכת הקטן, דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא, אם יברכו הם בעצמם בזמון שלשה נברך שאכלנו משלו אם לא. ונראה לומר דכיון דזימנו עם הקטנים לזימון עשרה ואמרי ברוך אלהינו שאכלנו משלו, כבר פרח זימון מינייהו ותו לא מזמני לשלשה, אלא מברכין ברכת המזון בלא זמון. ועוד צריך עיון אם שלשה אכלו דגן ואחד אכל ירק או שתה יין, אם יענה עמהם ברוך שאכלנו כמו בצירוף עשרה. ונראה לומר דאין הכי נמי. ואית דאמרי דשאני גבי צירוף עשרה דמשום חביבותא דזימון של עשרה עבדינן הכי, אבל בשלשה דאם שנים מהם אכלו דגן ואחד ירק אין מצטרפין הכי נמי בארבעה אין מצטרף עמהם לענות עמהם אלא כאיניש דעלמא, וצ"ע. ואיכא מאן דכתב דקטנים אין חייבין לזמן, מדתני בברייתא נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן, ולא קתני קטנים. ולאו ראיה היא דאיכא למימר דמשום הכי נקט נשים ועבדים, לאשמועינן דנשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין. והיכא דהוו עשרה קטנים ואחד גדול עמהם וכן נשים, נראה לומר דהגדול מברך נברך אלהינו בשבילם, דכיון שהוא אכל עמהן דחייב בברכת המזון, יכול לברך בשבילם, וכן יכול להוציאם מברכת הזמון. וליכא משום פריצות הגדול עם הנשים, דדוקא עבדים שהם פרוצים בעריות כדאמרינן בעלמא עבדא בהפקירא ניחא ליה, אבל בבני חורין לא אמרינן הכי. ומעשים בכל יום שהאנשים מוציאין הנשים מקריאת מגילה ומקידוש והבדלה ומברכת המזון בשאכל עמהן. ועוד ראיה מדאמרינן בעלמא אשה לא תקרא בצבור משום כבוד צבור, טעמא משום כבוד צבור אבל פריצות' ליכא. ויש שאומרים דוקא אמרינן גבי ברכת המזון טעמא דמשום פריצות משום דמקום שכרות הוא ואיכא משום פריצות אבל בעלמא לא, ואומרים דבברכת המזון אפילו בבני חורין חיישינן לפריצות דאין מצטרפין. ולא נראה כן, כמו שכתבנו.
שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קורין לו ומזמנין עליו, והוא דקרו ליה ועני. ולא אמרנא אלא בשלשה אבל בעשרה עד דניתי. כתב הראב"ד קרו ליה ועני, לא שיקראו בשמו לבד, אלא שיענה כשיאמרו לו רוצים אנו לברך תן דעתך להצטרף עמנו, ועונה אותם כן אני נותן דעתי, אם שומע ברכתם יוצא עמהם ידי זימון וידי ברכה, ואם אינו שומע צריך לברך לעצמו והוא לא יצא ידי זימון, עד כאן. ונראה דבעינן נמי רואין זה את זה, כדאמרינן בשתי חבורות וכו'. ואפשר לומר דשאני התם שמעולם לא נתחברו בסעודה, אבל זה כיון שאכל עמהן והיה בחבורתם אינו צריך אלא שמיעה. וכי תימא והא קיימא לן דצריך לחזור למקומו לברך, איכא למימר הני מיני לכתחלה אבל דיעבד יצא.
שנים שאכלו מצוה ליחלק, במה דברים אמורים בששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. ומיהו בדיעבד אפילו שניהם סופרים קיימא לן שומע כעונה, ויצא האחד בברכתו של חבירו. כתב רש"י דהוא הדין בברכת המוציא שמצוה ליחלק אפילו בהסבו. ובהשלמה כתב רבינו נ"ר דדוקא בברכת המזון שהיא מן התורה, וכתיב נמי ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך, אבל בברכת המוציא שהוא מדרבנן לאו מצוה ליחלק. והכי נמי אמרינן בבא להם יין בברכת המזון, אחד מברך לכולן, אלמא לאו מצוה ליחלק. והא דאמרינן בפרק אלו דברים היו יושבין בבית המדרש והביאו להם אור אחד מברך לכולן משום בטול תורה, אלמא טעמא משום בטול תורה הא לאו הכי כל אחד ואחד מברך לעצמו. לא קשיא, דשאני אור שאין הנאתן כאחד, וזה שבא לפניו האור הראשון נהנה ראשון, ואי לאו משום בטול בית המדרש אין לו להמתין עד שיהנו כולן. אי נמי משום בטול תורה מצוה, הא לאו הכי רשות. ועל זה הטעם נהגו לקדש אחד לכולן ולהבדיל. וכן בברכת המוציא עד כאן. ונראה עכשו מדברי רבינו דקידוש והבדלה מדרבנן, דאי הוו מדאורייתא מצוה ליחלק, ואנן קיימא לן נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה. ואפשר לומר דהאי קידושא דאנן עבדינן הוי מדרבנן, דמדאורייתא לא הוה צריך ברכה. אי נמי דאשינויא דאמ' לעיל סמכינן, דדוקא בברכת המזון משום דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך, אבל במילי אחריני ואע"פ שהם מדאורייתא לא.
שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד. ואי אדם חשוב הוא או שרוצין לכבדו, השנים מפסיקין לו. וכתב הראב"ד דלכל הברכה הוא מפסיק, ואינו אוכל אלא אם כן נוטל ידיו ובוצע בתחלה, לפי שכבר נתחייב בזמון, ועל כרחו הפסיק אכילתו בברכת המזון, ומיכל וברוכי בהדי הדדי אי אפשר, ואיך יתכן לאכול באמצע הברכה, כי הזמון אחת מן הברכות של מזון היא. והאריך הרב בזה, כמו שכתב בספרו. ומיהו כתב רבינו בהשלמה שנהגו העם להפסיק עד נברך, וחוזר ואוכל בלא ברכת המוציא ובלא נטילת ידים. וטעמא דמילתא, שמה שאמרו אחד מפסיק לשנים, מדעתו הוא ולא בעל כרחו. ולא הוי הפסק הזמון שהוא מדעתו. ולא גרע מיצא לשוק שאין זקוק לעמוד עמהם אלא עד נברך הכא נמי לא שנא, עד כאן. המנהג כמו שכתב רבינו נ"ר. ומה שכתב רבינו אחד מפסיק לשנים מדעתו הוא ולא בעל כרחו, לאו למימרא שאינו חייב להפסיק להם, דודאי חייב הוא להפסיק להם. וכי אמרינן שנים אין מפסיקין לאחד, הכי קאמר אין חייבין להפסיק לאחד, אבל אם רצו להפסיק לו לכבודו ואפילו היה קטן מהם במעלה אלא שרצו לאחשוביה הרשות בידם, כדאשכחן בגמרא דרב פפא אפסיק ליה הוא ואחרינא בהדיה לאבא מרי בריה לאחשוביה לבריה.
שלשה שאכלו אע"ג דליכא גדול בהדייהו אינן רשאין ליחלק. ואם עשו כן, ידי ברכה יצאו ידי זמון לא יצאו. ואי אמרי נהדר ונזמן, לא מצו עבדי, דאין זמון למפרע. בא ומצאן כשהן מברכין מה הוא עונה אחריהם, אשכחינהו דאמרי נברך אומר ברוך הוא ומבורך, אשכחינהו דאמרי ברוך אומר אמן. ואם הם עשרה ואשכחינהו דאמרי נברך אלהינו אומר ברוך י"י המבורך, דכיון שהן מזכירין שם שמים הוא נמי מזכיר.
כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח, והני מילי בסוף ברכה אחרונה, כגון בסוף בונה ירושלים של ברכת המזון. אבל העונה אמן אחר כל ברכה וברכה הרי זה מגונה. ירושלמי הפורס על שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה לא יענה אחר עצמו אמן, ואם ענה הרי זה בור. אית תנא תני חכם. מאן דאמר הרי זה בור בעונה אחר כל ברכה וברכה, מאן דאמר חכם בעונה בסוף. כתב ה"ר משה בפרק א' בהלכות ברכות כגון אחר בונה ירושלים ואחר ברכה אחרונה של ק"ש ערבית. פירוש וכל שכן שחרית. ולא מקרי הפסק, דכגאולה אריכתא דמי. וכן בסוף כל ברכה שהיא סוף אחרונות עונה בה אמן אחר עצמו. למה יענה אמן אחר בונה ירושלים, והרי אחריה ברכת הטוב והמטיב. מפני שברכה זו בימי חכמי המשנה תקנוה וכאילו היא תוספת, אבל סוף עיקר הברכות של ברכת המזון היא בונה ירושלים. ולמה לא יענה אמן אחר אהבת עולם, שהרי היא סוף ברכות ראשונות, וכן כל כיוצא בזה מברכות שמברכין לפני ק"ש והדלקת נר חנוכה. מפני שלא יפסיק באמן בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו. ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפירות וכיוצא בה, מפני שהיא ברכה אחת, ואין עונין אמן אלא אחר ברכה אחרונה שקדמה אותה ברכה אחרת או ברכות, כגון ברכות מלך וברכות כהן גדול וכיוצא בהן, להודיע שכבר השלים כל ברכותיו ולפיכך עונה אמן, עד כאן. וצריכין עיון מקצת דברים אלו. והראב"ד הגיה עליו.
<h2>דף מו.</h2>
בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה, אורח מברך כדי שיברך לבעל הבית. מאי מברך יהי רצון שלא יבוש בעל הבית הזה בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא ויצליח מאוד בכל נכסיו ויהיו נכסיו מצליחין קרובין לעיר ואל יזדקר לפניו שום דבר חטא והרהור עבירה ועון ואל ישלוט שטן במעשה ידיו מעתה ועד עולם. משמע מהא דברצון בעל הבית הוא, ואי אמר לא ניחא לי דליברכן ורצה הוא לברך או להרשות אחר, הרשות בידו. וההיא דמסכת חולין בפרק אותו ואת בנו בההוא שבישר את רבי ואמר לו אויבך נפל מן הגג ומת וסעד אצלו ואמר לו ארבעים זהובים אתה נוטל או כוס של ברכה אתה שותה לפי שהיה אורח והיה לו לברך, איכא למימר מפני שבשרו לא רצה להעבירו ממנו אלא ברצונו, הראב"ד. ונראה שאם מעבירה מן האורח שאינו יודע בו אם הוא אדם הגון אם לאו דשפיר דמי, ורחמנא ליבא בעי.
עד היכן ברכת זמון עד נברך. פירוש אהא דלעיל קאי, דשלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קורין לו ומזמנין עליו וצריך לעמוד עד שישלים נברך ויענה ברוך הוא שאכלנו משלו וכשיתחיל המברך ברכת הזן יוכל לצאת שכבר שלמה ברכת המזון, וכן אם הפסיק מלאכול יוכל לחזור ולאכול כמו שכתבנו.
<h2>דף מו:</h2>
בבית האבל אומר בברכה רביעית בא"י אמ"ה המלך החי הטוב והמטיב דיין אמת שופט בצדק שליט בעולמו לעשות כרצונו ואנחנו עבדיו ועמו על הכל אנו חייבין להודות לו ולברכו, הוא ברחמיו יגדור פרצותינו ופרצות עמו ישראל.
להיכן הוא חוזר. פירוש כשאמר נברך שאכלנו משלו והם ענו אחריו. חוזר למקום שפסק, ואומר ברוך הוא שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ויש מפרשים דאהא דלעיל קאי, שלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק ועמד עמהם [עד] שברכו ברכה אחת או שתים, חוזר למקום שפסק. וכן אם הוצרך אחד מהן לצאת יוצא, כיון שענה עמהם ברוך שאכלנו וכו', וכשמברך לעצמו יתחיל ממקום שפסק. ואם לא גמר אכילתו והפסיק לשנים, כיון שענה עמהם ברוך הוא שאכלנו משלו חוזר ואוכל, וכשמברך לעצמו לאחר שהשלים אכילתו יתחיל מברכת הזן. ואפילו עמד מלאכול עד שהשלים המברך ברכת הזן או יותר, כיון שאכל אחר כך חוזר לראש ברכת הזן, שהרי נתחייב בברכת המזון בשביל מה שאכל אחר כך. וכן דעת הראב"ד.
כיצד סדר הסבה, בזמן שהן שתי מטות גדול מיסב בראש, שני לו למטה המנו. בזמן שהן שלש שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו. מים ראשונים מתחילין מן הגדול. אחרונים בזמן שהן חמשה מתחילין מן הגדול, בזמן שהן מאה מתחילין מן הקטן, עד שמגיעין לחמשה, וחוזרין ומתחילין מן הגדול, ולמקום שמים אחרונים חוזרין שם ברכה חוזרת, שכל הנוטל ידיו באחרונה תחלה הוא מזומן לברכה. פירוש לאותן חמשה אחרונים קאמר, שהמברך הוא הנוטל תחלה לארבעה הנשארים. כל זה השמיט הרי"ף וההשלמה וצ"ע, גם הרמב"ם. אך הראב"ד פסק כן בהגהותיו. ונראה הטעם להשמטתם, לפי שעכשיו אין אדם נוהג אותו סדר, ואין נוטלין לידים אלא המברך קודם ברכת המזון.
אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות אלא בפתח הראוי למזוזה. השמש שעומד על שנים אוכל עמהן אע"פ שלא נתנו לו רשות, על שלשה אינו אוכל עמהן אלא אם כן נתנו לו רשות. הטעם בשנים, כדי שיזמנו עליו.
<h2>דף מז.</h2>
שנים ממתינין זה לזה בקערה, שלשה אין ממתינין. והבוצע הוא פושט ידיו תחלה, ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו. וכד בצע מבעי ליה למבצע מהיכא דבשיל שפיר. ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע. פירשו בירושלמי שאם היה כל אחד ואחד אוכל מככרו רשאין לטעום קודם הבוצע. השלמה. וכן בכוס של ברכה אם היה כל אחד כוסו בידו, וכן בהמוציא אם נתנו לו חלקו מן הפת שבירך עליו. ואין הבוצע רשאי לטעום עד שיכלה אמן מפי העונין או רוב העונין, שכל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה.
אין עונין אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה ולא אמן קצרה ולא יזרוק ברכה מפיו. האומר אמן יתומה יהיו בניו יתומים, חטופה יתחטפו ימיו, קצרה יתקצרו ימיו, וכל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו. פירש הראב"ד חטופה, שעונה קודם שישלים המברך, ורש"י פירש בע"א. קטופה חצי המלה. קצרה, במהירות. ולא יזרוק ברכה מפיו, שלא יאמר הבר[כה כמי] שיברך במהירות [שדומה] עליו כמשוא. ירושלמי איזהו אמן יתומה ההוא דמחייב למברכה והוא עני ולא ידע מאי קא עני. והא דאמרינן באלכסנדריה של מצרים והלה מניף בסודרין, שהיו עונין אמן אע"פ שלא שמעו החזן, התם איכא למימר שהיו יודעין הברכה ומכוני בה מכי מתחיל להתפלל. וצ"ע מה שכתב הראב"ד. ותרי דהוו יתבי בסעודתא, וגמור סעודתייהו, כל היכא דאי מייתי מידי מצו מיכל מיניה, אי אתא אחרינא מצטרף בהדייהו לזימון. וגדול מברך אע"ג דאתא בסוף סעודה.
<h2>דף מז:</h2>
הכותי אין מזמנין עליו, דקיימא לן בפרק הכל שוחטין דהאידנא עשאום כגוים גמורים. הנכרי אין מזמנין עליו, ואפילו גר שמל ולא טבל אין מזמנין עליו, הא אם מל וטבל מזמנין עליו אע"פ שהוא עם הארץ, מאחר שאינו עם הארץ בפשעו, השלמה.
אין מזמנין על עם הארץ בחבורה, איזהו עם הארץ כל שאינו מעשר פירותיו השלמה. ויש שפוסקין כאחרים, דאמרי קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ, ואפילו תנא הלכתא ספרא וסיפרי אם לא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ. ואי שמע שמעתתא מפומייהו דרבנן וגריס להו כצורבא מרבנן דמי. וצ"ע מהרי"ף וה"ר משה למה השמיטו זה. ונראה דסבירא להו כפסקא קמא מההשלמה, איזהו עם הארץ כל שאינו מעשר פירותיו. והילכך הרי זה בכלל אכל טבל, שאמרו במשנה אין מזמנין עליו, והביאה הרי"ף. והר"מ כתב שאינו מברך כלל, כמו שנבאר לקמן. גרסינן בפרק בני העיר כל תלמיד חכם שמברך לפניו עם הארץ, אפילו כהן עם הארץ, אותו תלמיד חכם חייב מיתה, שנאמר למשנאי אהבו מות, אל תקרי למשנאי אלא למשניאי. אבל כהן תלמיד חכם מצוה לאקדומיה דאמר מר וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול חלק ראשון. ושם מתבאר עוד.
אכל טבל אין מזמנין עליו, ואפילו בטבל טבול מדרבנן, היכי דמי כגון שזרען בעציץ שאינו נקוב. ושמעינן מהא שאין מזמנין על מי שאכל ולא הפריש חלת האור שהיא מדרבנן. ולאו משום שאינו חייב בברכת המזון, אלא מפני שאינו קביעות, השלמה. אך ה"ר משה כתב דאפילו יחיד האוכל טבל אינו מברך ברכת המזון, דכתיב בוצע בירך ניאץ י"י, ואפילו טבל מדרבנן. וכן כתב רש"י. וגירס' היא בספרים. והראב"ד הקשה לסברא זו, אטו אם אכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר שיהא ריחו נודף, שיהא מועל ליהנות מן העולם בלא ברכה. אלא ודאי איהו גופיה מברך, אבל אינו מצטרף לזימון מפני שאין לו קבע עם חביריו שאינן רשאין להתחבר עמו בחבורה, ואפילו אכלו שוגג הרי לא אכל מאכל הראוי לקבוע עליו, ואפילו הסבה לא מהניא ליה. הילכך כל בני הבית שאין מפרישין חלת האור מעיסתן אין [להם] זימון. ואע"פ שהיא מדרבנן, כדאמרינן בגמרא דאפילו טבל טבול מדרבנן, הראב"ד. ואני תמה על זה, וכי מי שאכל נבלות וטרפות יברך עליהן מפני הנאתו, והוא מנאץ את השם ועליו נאמר ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך. ונראין דברי הר"ם ורש"י.
<h2>דף מח.</h2>
קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. ומדקרי ליה קטן [ש"מ] אפילו בן עשר ובן תשע כיון שהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו. והר"מ כתב בן שבע ובן שמונה. ונהגי עלמא אפילו לשלשה, וכל שכן לעשרה, ולא בעינן פורח. והראב"ד כתב ורבינו האיי דלתפלה בעינן כל העשרה גדולים. אך הראב"ד כתב בתשובת שאלה דהוא הדין לקדיש ולקדושה שמצטרף אם יודע למי מברכין, השלמה. וכתב ה"ר זרחיה בספר המאור דלא שנא קטן אחד ולא שנא שלשה וארבעה, כיון דאיכא רובא דגדולים מצטרפין למנין עשרה בין לתפלה בין לזמון, עד כאן. ונראה לומר דכיון שפסק הרי"ף דרובא דמינכר בעינן לקמן, דהכא נמי אית לן למימר דרובא דמינכר בעינן. והילכך דוקא שלשה, אבל ארבעה לא.
תשעה שאכלו דגן ואחד אכל ירק, אפילו טבל עמהם בציר או ששתה כוס אחד מצטרף. ואפילו שבעה אכלו דגן ושלשה אכלו ירק מצטרפין לברך נברך לאלהינו. אבל ששה לא, דבעינן רובא דמינכר. והני מילי לענין איצטרופי לבי עשרה, אבל להוציא רבים ידי חובתן אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. שמעינן מהכא דמי שאכל כזית דגן מוציא אף מי שאכל כדי שביעה. ובפרק מי שמתו הארכנו בזה. וקאמרי רבוותא דוקא לאיצטרופי לבי עשרה, אבל לבי תלתא אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן. ודוקיא דמתניתין מסייע' להו כדכתבינן לעיל השמש שאכל כזית וכו'. ולדעת האחרים מפרשי בה השמש שאכל כזית אפילו מירק.
וקצת רבני צרפת נוהגין דהוא הדין לאיצטרופי לבי תלתא. אך בארצות האלה נוהגים על דרך הגאונים. ובירושלמי נראה סיוע לרבני צרפת, דתני עלה והסב וטבל עמהם אע"פ שלא אכל כזית דגן מזמנים עליו, וכן תני בשנים פת ואחד ירק. וכן כתב הרב בעל העתים.
<h2>דף מח:</h2>
משה תקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן, יהושע תקן להם לישראל ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו להם בונה ירושלים, דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, שלמה תקן על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו, הטוב והמטיב ביבנה תקנוה. סדר ברכת המזון כך היא ברכה ראשונה ברכת הזן, שניה ברכת הארץ, שלישית בונה ירושלים, רביעית הטוב והמטיב, ובשבת מתחיל נחמה [ומסיים בנחמה] ואומר קדושת היום באמצע. מתחיל בנחמה, שאומר נחמנו י"י אלהינו בבנין עירך, ומסיים בנחמה שאומר והעלינו לתוכה ונחמנו בה כי אתה הוא בעל הנחמות בא"י מנחם עמו בבנין ירושלים. ובברכה אחת מעין שלש, כגון על הגפן ועל המחיה וכיוצא בהן, נראה לפי הירושלמי שצריך להזכיר בכללה מעין המאורע מקדושת היום משבת וימים טובים. וכן כתב הר"ם בפרק שלישי מהלכות ברכות. ובירושלמי דברכות בעי מהו לומר רועינו זונינו בשבת. ומסיק טופס ברכות כך הוא, כלומר אע"ג דאמרינן לא ישאל אדם צרכיו בשבת, כיון דטופס ברכות כך הוא אמרינן ליה אפילו בשבת. והכי נמי אמרינן במי שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, כגון אלהי נצור וכיוצא בו, ואחר ברכת המזון שאומרם ואפילו בשבת. וכן המנהג בכל מקום.
כל שלא אמר ארץ טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו וצריך שיזכור בה ברית ותורה. פירוש לפי שבזכות התורה נכנסו לארץ, גבי ברית דכתיב ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען אחוזת עולם. וגבי תורה כתיב ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותי וינצורו. וצריך שיקדים ברית לתורה שזו ניתנה בשלש בריתות וזו ניתנה בשלש עשרה בריתות. וצריך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף. והפוחת לא יפחות מאחת. הפוחת מאחת הרי זה מגונה. וכל החותם במנחיל ארצות בברכת הארץ ומושיע ישראל בבונה ירושלים הרי זה מגונה. וכל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו. מה הוא חותם בה בונה ירושלים, שנאמר בונה ירושלים י"י. אבל אינו חותם מושיע [ישראל] ובונה ירושלים, שאין חותמין בשתים. ואע"ג דאמרינן על הארץ ועל המזון הכי בעינן למימר ארץ דעבדה מזון, על הארץ ועל הפירות ארץ דעבדה פירות, מקדש ישראל והזמנים ישראל מקדשי לזמנים, וכן מקדש ישראל וראשי חדשים ומקדש השבת וישראל וראשי חדשים נמי כולה חדא מלתא הוא. פירוש אין כאן אלא ברכת מקדש, שמברך למקדש השבת וישראל המקדשים לזמנים. נסחא אחרינא הכא הא בהא תליא. לפי מה שפירש הראב"ד לנסחא הראשונה שתים ענין קדושה הם, ולנסחא שניה הא בהא תליא, קדושת ישראל תלוי בקדושת שבת, דכתיב לדעת כי אני י"י מקדישכם. והדר מקדשי ישראל לראשי חדשים, כי הקדושים ראוים לקדש החדשים והמועדות, עד כאן.
<h2>דף מט.</h2>
וטעמא אין חותמין בשתים משום דאין עושין מצות חבילות חבילות. הטוב והמטיב צריכה שתי מלכויות לבר מדידה חדא דברכת הארץ וחדא דבונה ירושלים. וטעמא דמילתא דכיון דאמר מלכות בית דוד בבונה ירושלים לאו אורח ארעא דלא אמר מלכות שמים, וכיון דאמר מלכות משום בונה ירושלים אמר נמי דברכת הארץ. אבל מדינא לא צריך, דהויא כל חדא וחדא ברכה הסמוכה לחברתה. והטוב והמטיב מטבע קצר הוא. ואע"פ שיש שם שתי מלכויות לבר מדידה, מכל מקום אינו מזכיר אלא שמותיו של מקום, וכקצרה חשובה. וזהו המטבע שנהגו בה, בא"י אמ"ה האל אבינו מלכנו אדירנו בוראנו גואלנו קדושנו קדוש יעקב רוענו רועה ישראל המלך הטוב והמטיב לכל שבכל יום ויום הוא [הטיב לנו הוא] מטיב לנו הוא ייטיב לנו הוא גומלנו הוא גמלנו טוב הוא יגמלנו לעד טוב וחן וחסד ורחמים. ונסח זו היא על דרך המדרש שכתב שיש שם שלש מלכויות שלש טובות ושלש גמלות. וכתב הראב"ד ואם יקשה עליך למה הצריכו בזאת הברכה להשלים מלכיות לברכות הסמוכות מה שלא הצריכו בכל הברכות אחרות. יש לומר מפני שהיתה תוספת כולה. עד כאן. ואם תשאל למה הצריכו להזכיר ג' מלכיות בברכת הטוב והמטיב, [לימא] כל חד וחד בדוכתיה. איכא למימר דאילו היו אומרים מלכות בבונה ירושלים ובברכת הארץ אתי למימר דברכה הסמוכה לחברתה צריכה מלכות. [אבל השתא] מוכחא מילתא דמשום מלכות בית דוד אמרינן להו. ונראה דלכך נהגו קדמונינו לומר בתוספת ברכה זו של הטוב והמטיב אבינו בוראינו גואלינו להראות כי תוספת המלכות [......שהוא סוף גלותן של ישראל וקיבוץ גליות...... וברכת הארץ אינה ראויה ל]תוספת משום דברכת הארץ אומר בה הודאה על החיים ועל המזון, לכך אין ראוי לדבר מטובות אחרות. ו[מנהג] חסידים הראשונים צריכה תלמוד.
והיכא דבריך ברכת המזון בשבת וטעה ולא הזכיר של שבת אומר בא"י אמ"ה אשר נתן מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית בא"י מקדש השבת. ואי טעה ולא הזכיר של יום טוב אומר ברוך שנתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה בא"י מקדש ישראל והזמנים. והני מילי היכא דאדכר מקמי דנפתח בהטוב והמטיב, אבל לבתר דפתח בהטוב והמטיב חוזר לראש. ופירש הראב"ד חוזר לראש הברכה של בונה ירושלים. וכן עיקר, דלא גרע ממי שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, דאע"ג דסיים חוזר לעבודה גבי ראש חודש. והיכא דטעה ולא הזכיר של ראש חודש אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון, ולית בה חתימה. ואי לא אידכר ליה אלא דבתר דפתח בהטוב והמטיב גמר לה לברכה ולא בעי למיהדר מרישא דברכת המזון, [משום] דמצי פטר נפשיה דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל לא מהדרינן ליה. ואע"ג דראש חודש אסור בתענית, אפשר בפירות. אבל בתפלה טעה ולא הזכיר של ראש חודש מחזירין אותו, משום דתפלה לא מצי פטר נפשיה. וכן נראה לומר מחולו של מועד דדינו כדין ראש חדש היכא דטעה בברכת המזון. ונראה מן הירושלמי דספק הזכיר ראש חדש ספק לא הזכיר בין בתפלה בין בברכת המזון מקמי דפתח בהטוב והמטיב שאין צריך לחזור. וכן נמי משמע מן הבבלי שלנו, דטעה דוקא קאמר חוזר, כיון שודאי טעה, אבל ספק טעה ספק לא טעה לא, דאם כן לשמועינן בספק טעה וכ"ש ודאי. ועוד דבדרבנן קיימא [לן] דספק אינו חוזר, בפרק מי שמתו גבי ספק אמר אמת ויציב וכו'. ואע"ג דאמרינן בירושלמי גבי משיב הרוח, דכל שלשים יום חזקה מה שלמוד הזכיר. איכא למימר דלא דמי, דמשום דגשם צורך [גדול לעולם] מחמרינן על ספקו, ועוד שהורגל בזה ששה חדשים שהוא זמן גדול. אבל יעלה ויבא מתלתין לתלין הוא, ואינו קרוב לטעות בו כל כך, ולא מחמרינן ביה כולי האי. והילכך לא עדיף מספק התפלל ספק לא התפלל דאינו חוזר ומתפלל בתורת חובה, כמו שכתבנו בפרק מי שמתו. ויש שכתבו בענין אחר. והעיקר כמו שכתבנו. וכתב הראב"ד נראה לי שאין בברכות הללו כגון הני ברוך שנתן וכו' לא הזכרת השם ולא מלכות, לפי שאינן ברכה קבועה. ודומה זה לברכת זימון, שאע"פ שהיא מן התורה אין בה לא שם ולא מלכות, לפי שאינה ברכה קבועה.
<h2>דף מט:</h2>
כיצד מזמנין, בשלשה אומר נברך שאכלנו משלו. בעשרה אומר נברך אלהינו. ואע"פ שיכול לומר ברכו, נברך עדיף, דלעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל. אבל אם אמר אמר ברכו אין תופסין אותו על כך.
<h2>דף נ.</h2>
מברכותיו של אדם הוא ניכר אם תלמיד חכם הוא אם עם הארץ הוא, כיצד אמר נברך שאכלנו משלו הרי זה תלמיד חכם, למי שאכלנו משלו הרי זה בור. דמיתחזי כמאן דמברך איניש דעלמא. והאי דאמרינן למי שעשה את כל הנסים האלו, ניסא שאני דמוכח מילתא דקודשא ברוך הוא עביד לן ניסא. וכן אמר נברך שאכלנו משלו הרי זה תלמיד חכם, על המזון שאכלנו הרי זה בור. ולא אמרנא אלא בתלתא דלא אדכר שם שמים, אבל בעשרה כיון דבעינן [ל]מימר לאלהינו מוכחא מילתא. וכן נמי בטובו חיינו הרי זה תלמיד חכם, מטובו חיינו הרי זה בור. וכענין שהוא מברך כך עונין אחריו. אחד עשרה ואחד עשרה רבוא. מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובין ואחד מועטין. ובבית הכנסת אומר ברכו את י"י המבורך. ואע"ג דאמרינן אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל, מתרץ בירושלמי מכיון שהוא אומר המבורך אף הוא אינו מוציא עצמו מן הכלל.
הני תלתא דכרוך ריפתא וקם חד מינייהו ובריך לדעתיה אינהו נפקי בזמון דידיה איהו לא נפיק בזמון דידהו לפי שאין זמון למפרע. פירש הראב"ד וקדים חד מינייהו ובריך, שלא בזמון. הם יוצאים בזמון שלו, כלומר מזמנין עליו, והוא שיסב עמהם. ואע"פ שאין הזמון עולה לו, אבל עולה הוא להם מפני שחובת זמון עליו. והוא צריך ואין לו תקנה, שאין זמון למפרע, שהזמון קודם לברכה ואין הברכה קודם לזמון, ואיך יאמרו נברך וכבר ברכו. ונראה שאפילו קדם ובירך בזמון עליהם, לא כלום [הוא], שאין הזמון נמסר לו, לא בלשון ברכו ולא בלשון נברך. אבל השנים מזמנין על אחד על כרחו, ואע"פ שאינו רוצה להפסיק. עד כאן הראב"ד. וצריך לבאר כי אע"פ שכתב הר"ם [הרב] שאין הזמון נמסר לאחד, דוקא שלא מדעתם. אבל אם בעו לאחשוביה ולהפסיק לו הרשות בידם, כדכתבינן לעיל. והילכך אי אפסיקו ליה וזימן עליהם, ונשארו שנים, אע"פ שחזרו וגמרו אכילתם, כבר פרח זמון מיניינו, שהרי הראשון זימן ובירך וזימנו עמו מדעתם, ושוב אינן יכולים הם לזמן עליו. ואע"פ שעדיין הוא שם עמהם, שהרי אינם בדין אכילה (שכיח בי הם שוים) [שכיחידים הם חשובים], ודינם כדין שנים שאכלו, אם לא יחזור הראשון ויאכל עמהם.
שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין ליחלק, וכן ארבעה וכן חמשה. ששה נחלקין עד עשרה, עשרה אינן נחלקין עד שיהיו עשרים. אמר רבא כי הוינן בי ריש גלותא כי הוינן מאה מפלגינן עשרה עשרה ואמרינן נברך לאלהינו, וענו כל עשרה בתריה. ובתר [הכי] הנהו עשרה גופייהו מפלגי לתלתא תלתא, דמברך חד לתלתא חד לתלתא ואיכא חדא בארבעה. ולמיפק כולהו בברכתא דריש גלותא לא אפשר להו, משום דאיכא אושא ולא שמעי ליה. ולמיפק הנך עשרה כולהו בברכתא דחד נמי לא אפשר, דכיון דמזדקקי למשמעיה ולמעני אמן בתרי, ואיהו נמי צריך למימר בקלא כי היכי דנשמעי כולהו עשרה, שמע ריש גלותא דלא נפקי בברכתיה ומקפד. וכי מברך חד לתלתא מ[נמי]ך לקליה, ושמעי ליה וענו בתריה בלחשא, ולא מרגיש בהו ריש גלותא, הראב"ד, עד כאן. ואע"פ שישבו לאכול וכל אחד ואחד אוכל לעצמו אינן רשאין ליחלק. אי נמי שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם. והני מילי דלא קדימי הנך ואזמינו עלייהו, אבל קדימי הנך ואזמינו עלייהו פרח זמון מינייהו.
שתי חבורות שהיו אוכלים בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין, ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן. ירושלמי לא סוף דבר בית אחד, אלא אפילו שני בתים. פירוש אם רואים זה את זה מצטרפין. ופריש התם והוא שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן. וכן אם שמש ביניהם שמש מצרפן ואע"פ שאין רואין זה את זה, והוא שהסבו מתחלה על מנת כן. ומסתברא דאפילו בבית אחד ומקצתן רואין זה את זה צריך שיסבו על מנת כן, השלמה.
<h2>דף נ:</h2>
מברכין על היין בורא פרי הגפן ואע"פ שלא נתן לתוכו מים. ובכוס של ברכה אין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים בעינן מצוה מן המובחר. ובין כך ובין כך אין נוטלין ממנו לידים, דלא סבירא לן כמאן דאמר עושה אדם כל צרכיו בפת.
ארבעה דברים נאמרו בפת. אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין כוס מלא על הפת, ואין סומכין את הקערה בפת, ואין זורקין את הפת. וכשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין את האוכלין. ודוקא במידי דמאיס, אבל במידי דלא מאיס, כגון רמוני וחבושי לית לן בה. וממשיכין יין בצינורות לפני חתן ולפני כלה, וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים. אבל לא חתיכות ולא גלוסקאות, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.
שכח והכניס אוכלין לתוך פיו מסלקן לצד אחד ומברך. והני מילי במידי דמאיס, אבל מידי דלא מאיס פולטן, שנאמר ימלא פי תהלתך. ואם היו משקין בולען, ואינו מברך עליהן, דהוה ליה כמי שאכל ולא בירך, שאינו חוזר ומברך אם גמר מלאכול. והר"ם כתב דמשקין חוזר ומברך, ובאוכל אינו חוזר [ומברך]. וטעם הרב דשאני משקין הואיל ובולען ונהנה לאחר שנזכר, השלמה. ויש לומר כי אין נראה מלשון הר"ם כך. ועוד דאין סברא זו בגמרא. אלא דעת הרב שכתב שאם היו משקין בולען ומברך עליהן בסוף, זה רצה לומר שמברך ברכה אחרונה, ולאו למימר שמברך ברכה לפניה אחרי ששתה אם לא שיחזור וישתה, כדאמרינן השתא בסמוך בשכח ואכל ולא בירך. והראב"ד כתב דבולען ואחר כך מברך עליהן ברכה שלפניהם, כדין גר שמברך אחר שטבל ועלה, שקרוב לזה אין דיחוי אצל מצות. וכתב דנראה לומר דדוקא בשאין לו אלא הן, דמוטב שיבלעם ויברך עליהם ולא שיפלוט אותם ותבטל ברכתו והנאתו. אבל אם יש לו יותר מזה, פולטן ומברך ושותה. ואין חוששין למלא פיו משקין אם יאבדו. ובירושלמי אינו מזכיר דין בולען כלל. ומסתברא בשיש לו זולתן, כמו שכתבנו, עד כאן. [דף נא ע"א] מי שאכל ושכח ולא בירך המוציא ונזכר לפני גמר סעודתו חוזר ומברך. ואם לאחר סעודתו נזכר אינו חוזר ומברך, משום דנראה ונדחה הוא, ולא מברך אפילו גמר סעודתו כדכתבינן. וזה תימה על ה"ר ר' משה מאין לו לחלק בין משקין לאוכלין לפי סוגית הגמרא לפי דעת ההשלמה. גם סברת הראב"ד צריך עיון.
<h2>דף נא.</h2>
עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה טעון הדחה ושטיפה חי ומלא עטור ועטוף ונוטלו בשתי ידיו אוחזו בימין ומגביהו מן השלחן טפח ונותן עיניו בו ומשגרו לאנשי ביתו במתנה. ואנו אין לנו אלא ארבעה דברים הדחה ושטיפה חי ומלא. הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ. חי עד ברכת הארץ. ובברכת הארץ נותן לתוכו מים, כך כתב הר"יף. ובספר הישר מפרש חי למעוטי שבור. וכן נראה, שכל אלו עשרה דברים בכוס הם תלויים ולא ביין. ומביא ראיה לדבריו הא דאמרינן בבבא קמא לענין כלים שנפלו בבור, שבירתן זו היא מיתתן. ונראה דלא גריס ובחי עד ברכת הארץ. ויש מפרשים חי למעוטי מבושל. ולגירסת הרי"ף צריך טעם מאי שנא עד ברכת הארץ. וי"ל מפני שהיא ברכת שובע, וירצה לומר חי עד ברכת הארץ, ומלא ומזוג במים מברכת הארץ ואילך. אי נמי לאו דוקא מלא לגמרי, אלא כדי שיוכל לקבל בו מעט המים, הראב"ד, עד כאן.
מלא, שכל המברך על כוס ברכה מלא נותנין לו נחלה בלא מצרים ונוחל שני עולמות העולם הזה והעולם הבא שנאמר ומלא ברכת י"י ים ודרום ירשה. וכעין סמך הוא, כדאמרינן בכמה דוכתי קרא אסמכתא בעלמא. ויש ל[פרש שהעולם הזה דומה] ללילה, שהחמה שוקעת במערב שנקרא ים, והים הגדול שהוא ים אוקיינוס...... והעולם הבא נמשל לדרום, שבו האור זורח לעולם בין בקייץ ובחורף, וכן נקרא [העוה"ב עולם ה]נצח. ואמרו ז"ל הרוצה להתחכם ידרים. ועל החכמה נאמר כי מוצאי מצא [חיים, ונאמר כי] היא חייך, ובחרת בחיים. ואע"פ שהמקרא הזה אינו אלא לאסמכתא בעלמא [יש בו רמז, שהנזהר] במצות לעשותם בהידור ובכבוד לכבוד הבורא יתברך, מובטח הוא שיזכה ל[עוה"ב. ועוד שיהיה מהמזכים את הרבים] וזכותם תלויה בו, ויאכל הפירות בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא.
עטור, רב יהודה מעטר ליה בתלמידים, רב חסדא מעטר ליה בנטלי, פירוש כוסות מלאים יין. עטוף רב פפא מעטיף ויתיב ומברך. רב אשי פריס סודרא ארישיה. ונוטלו בשתי ידיו דכתיב שאו ידיכם קודש. ואוחזו בימין. ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין. ולא איפשיט. ואסיקנא הואיל וראשונים שאלו ולא פשטו אנן לא נעביד בה עובדא. ומגביהו מעל השלחן טפח דכתיב כוס ישועות אשא ובשם י"י אקרא. אין מסיחין על הכוס של ברכה. פירוש כיון שנתנו לו כוס של ברכה יברך מיד. ויש מפרשים שהמסובין שם אין מסיחין כלל, אלא יתנו לב לשמוע לענות אמן, וכן כתב ה"ר משה.
<h2>דף נא:</h2>
אין מברכין על כוס של פורענות. מאי כוס של פורענות, כוס שני דתניא השותה כפלים לא יברך משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל. והאידנא דלא קפדינן אהא, משום דהכי אוקמינן בערבי פסחים דלמאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה. ותימה הוא על הרי"ף שהשמיט זה.
ונותן עיניו בו, דלא ניסח דעתיה מיניה, ומשגרו לאנשי ביתו במתנה כי היכי דתתברך דביתהו. ואם שכח ושתה כל מה שבכוס יוסיף בכוס מיין שלפניו בכלי היין ויתן לשתות לאנשי ביתו, דכולה נבגא דברכתא היא, פירוש כל היין שבסעודה.
אבל כשהוא מהלך או עומד ואוכל או מיסב ואוכל בכולהו יושב במקומו ומברך. והני מילי מי שמהלך בבית בעסקיו, אבל מי שמהלך בדרך מברך ואפילו מהלך, דישוב הדעת עדיף, כדכתבינן גבי תפלה וק"ש. וכן דעת רבינו שלמה ושאר המפרשים.
אלו דברים בסעודה, מברך על היין ואחר כך מברך על היום שהיין גורם לקדושה שתאמר. והוא הדין אי מקדש על הפת. דבר אחר ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. וצריך לבאר לפי טעם זה היאך מברכין ברכת המזון תחלה והדר בורא פרי הגפן, יברכו על היין [תחלה] שהוא תדיר. ויש לומר [משום] דאיכא דוכתי טובא שאין היין מצוי שם לרב, [לכך] ברכת המזון היא תדירה ועיקר. ועוד שברכת המזון גורמת [לברכת] היין שתיאמר עכשיו, אבל היין אינו גורם לברכת המזון, דאפילו אין לו יין חייב לברך ברכת המזון. מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים. פירש רש"י דהאי כוס של קידוש היום הוא. ואע"פ שנטל ידיו יכול לקדש על היין, דבחביבותא תליא מילתא, וכן כתבנו בפרק ערבי פסחים.
<h2>דף נב.</h2>
הנכנס לביתו במוצאי שבתות מברך על היין ועל הבשמים ועל הנר ואחר כך אומר הבדלה ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן אחריו. גרסינן בפרק ערבי פסחים המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, וברכה טעונה כוס, וכוס של ברכה טעון שיעור, וטעם מבדיל, והמברך צריך שיטעום, וטעמו פגמו, ואומרים שתי קדושות על כוס אחד, השלמה. וה"ר משה פסק ברכה אינה טעונה כוס בפרק ז' בהלכות ברכות. ואסור לטעום כלום עד שיבדיל. והני מילי לענין אתחולי בסעודה, אבל אם התחיל מבעוד יום אינו פוסק. והני מילי מאכילה אבל משתיה פוסק. והני מילי בדחמרא ושיכרא, אבל במיא לית לן בה, דרבנן דבי רב אשי לא קפיד אמיא. ואם טעם מבדיל. ואי לית ליה חמרא, לית ליה למטעם מידי בליליא, כי הא דאמימר אקלע לההוא אתרא לא הוה ליה חמרא לאבדולי, ואייתו ליה שכרא ולא אבדיל ובת טות ולא אבדיל. ולמחר טרחי ואייתו קמיה חמרא, ואבדיל וטעים מידי. לשנה איקלע נמי לההוא אתרא, ולא הוה להו חמרא, ואייתו ליה שיכרא ואבדיל, אמר חמר מדינה הוא, וטעים מידי. וכתב רבינו אפרים דלא מיחייב למיתב בתעניתא עד דמשכח חמרא או שיכרא, אלא היכא דלא אשכח במוצאי שבת ובת טות ולמחר טרח ולא אשכח אכיל, וכי מיתרמי ליה עד סוף יום שלישי חמרא מבדיל. אבל לא על האור, ואי לא מתרמי ליה חמרא ושיכרא צריך עיון אם מברך הבדלה בלא כוס כלל כיון דלית ליה, או נאמר דכי אמרו צריך שיבדיל על הכוס, דוקא על הכוס אתקין ונראה דאינו מברך כלל, ובתפלה סגי ליה. ותו כתבינן לעיל דעת הראב"ד אם יודע שאי אפשר לו שיהיה לו יין הלילה שאינו צריך להמתין מלטעום. ונראה לומר דעל האור ועל הבשמים מברך במוצאי שבת אע"פ שאין לו כוס, שהרי מצינו דרבי היה מפזרן. וכן נמי נראה במוצאי שבת של תשעה באב שמברכין על הנר והבשמים במוצאי שבת. ובמוצאי יום א' שהוא מוצאי התענית מבדיל על הכוס ואין מברך על בשמים ונר.
בירושלמי היה יושב ואוכל והחשיך במוצאי שבת ואין שם אלא אותו הכוס, יניחנו לאחר המזון ומשלשן כולן עליו ומברך ברכת המזון תחלה ואחר כך על היין ובשמים ונר והבדלה. ואע"ג דברכת המזון וקידוש לא מצי עביד על כוס אחד, כדכתבינן לעיל משום דאין עושין מצות חבילות חבילות, [יש לחלק בין] הבדלה לקדוש. ועוד דקידוש אפשר שיקדש על הפת, אבל הבדלה על הפת לא אשכחן כל עיקר. הילכך, [כיון שאי] אפשר, משלשן כולן לאחריו. וכי תימא והא קיימא לן אסור לטעום כלום עד שיבדיל, איכא למימר דשאני הכא שהתחיל מבעוד יום ואין מפסיקין להבדלה. והראב"ד כתב דכי אמרינן דאסור לאדם שיטעום כלום עד שיבדיל דוקא בשיש לו יין או אפשר שיהיה לו, אבל אם הוא יודע שאי אפשר להיות לו יין טועם לכתחלה.
<h2>דף נב:</h2>
מקנח ידיו במפה ומניחה על הכסת, שאם אתה אומר על השלחן גזירה שמא יטמאו משקין שבמפה מחמת השלחן ויחזור ויטמאו את האוכלין. וניטמא שלחן למפה, אין כלי מטמא כלי. וניטמא [שלחן] לאוכלין שבתוכו, הכא בשלחן שני עסיקינן דאין שני עושה שלישי בחולין. אבל על ידי משקין קיימא לן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה, לפי שגזרו על המשקין שיהיו [ראשונים לטומאה מפני שהם] עלולים לקבל טומאה, וחוזרים להיות (כמין) ראשונים, ועושין שני בחולין, ומותר להשתמש בשלחן שני. וכי תימא מאי שנא הכא דחיישינן לטומאת אוכלין על ידי משקין שבמפה, ולא חיישינן לטומאה ידים על ידי משקין שבמפה אם מניחה על הכסת. הא עדיפא, דאין נטילת ידים לחולין מן התורה, ומוטב יטמאו ידים דלית להו עיקר מן התורה. הבאתי כל זה אע"פ שאין אנו עכשיו נזהרים באכילת פירותינו בטהרה, לפי שמכל מקום עיקר הדבר כך הוא דרך ארץ שהמפה שמקנח בה ידיו לא יניחנה על השלחן שיש שם הפת והפירות, שלא יתלכלכו מאותן המים.
מכבדין את הבית ואחר כך נוטלין את הידים, משום פירורין שיש בהם כזית. ופירורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד. ומותר להשתמש בשמש עם הארץ. במוצאי שבת מבדיל בתפלה ואע"פ שהבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. וכן הוא הסדר מברך על היין תחלה ואחר כך מברך על הבשמים ואחר כך מברך בורא מאורי האש ואחר כך מבדיל בא"י אמ"ה המבדיל בין קדש לחול בין אור לחושך בין ישראל לגוים בין יום השביעי לששת ימי המעשה בא"י המבדיל בין קדש לחול. ומברך בורא מאורי האש, ואינו מברך ברא מאור האש, משום דבורא נמי משמע דברא, דכתיב בורא שמים ונוטיהם. ומאורי לשון רבים, שהרבה מאורות יש באור. פירש רש"י שלהבת אדומה ולבנה וירקרקת. ואני נתתי סימן זה לתלמידים שלא יטעו יבנ"ה פירוש יין בשמים נר הבדלה.
גרסינן בערבי פסחים אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. ותו גרסינן הפוחת לא יפחות משלש, המבדיל בין קדש לחול בין אור לחושך בין ישראל לגוים. אבל בין יום השביעי לששת ימי המעשה מעין חתימה הוא, דקיימא לן כל הברכות כולן צריך שיאמר מעין חתימתן סמוך לחתימתן, וליתה בכלל המנין. וחותם בא"י המבדיל בין קדש לחול. וכן נמי במוצאי יום טוב לחולו של מועד, אלא שאינו מברך על הבשמים ועל הנר. וכן במוצאי יום טוב לחול. ובמוצאי יום הכפורים מברך על הנר אבל לא על הבשמים. ואפילו חל יום הכפורים בשבת, משום דלא שייך למימר נשמה יתירה מפני התענית. ובמוצאי שבת ליום טוב אינו אומר בין יום השביעי לששת ימי המעשה, אלא בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, וחותם בא"י המבדיל בין קדש לקדש. ואע"ג דבפתיחה אומר בין קדש לחול, היינו טעמא משום דסדר הבדלות הוא מונה. וה"ר יהונתן כתב דבין יום השביעי לששת ימי המעשה יכול לומר מהאי טעמא נמי. ולא נהיר לפי סוגית הגמרא.
וסדר הבדלה שבין שבת ליום טוב הוא יקנה"ז, פירוש יין קידוש נר הבדלה זמן. ואע"פ שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות כגון ברכת המזון וקידוש דתרתי מילי נינהו, אבל קדושא ואבדלתא חדא מילתא היא. ובין שבת ליום טוב שביעי של פסח מברך יקנ"ה, דליכא זמן.
אין מברכין על הנר של גוים משום דלא שבת ממלאכת עבירה, אבל אור של חיה ושל חולה מברכין עליו. ועששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו מביאין ממנה אור להבדלה. ולא על הבשמים של גוים משום דמסיבתן לע"ז. ואין מברכין על הנר ועל הבשמים של ע"ז. היה מהלך בשוק של ע"ז והריח ריח ונתרצה הרי זה חוטא. ישראל שהדליק מגוי או גוי מישראל מברכין עליו, גוי מגוי אין מברכין עליו, גזירה משום גוי ראשון ועמוד ראשון. היה מהלך חוץ לכרך וראה הנר אם רוב גוים אינו מברך, אם רוב ישראל מברך, ואפילו מחצה על מחצה מברך, השלמה.
<h2>דף נג.</h2>
אור של כבשן מברכין עליו. והני מילי בסוף, דעשוי הוא לאורה. אבל בתחלה לא, דלא לאורה עביד אלא לשרוף את האבנים בכבשן ולאפות את הפת ולבשל את התבשיל. והראב"ד ורבינו האיי פירשו דלכתחלה לא צייל נהוריה, בסוף צייל נהוריה ומברכין עליו. ונראה מפירוש רש"י שאין מברכין על האור אלא אם כן נעשה לאורה, פרט לשנעשה לבשל ולחמם ולכבוד שאין מברכין עליו. וגחלים לוחשות שמברכין עליהן, אפשר שנעשו לאורה, או השתא, או מעיקרא כשהדליק העצים. והראב"ד כתב שמברכין על האור שנעשית לחמם ולבשל, ואין ממעטין אלא שנעשה לכבוד בלבד.
אור של בית המדרש מברכין עליו. והני מילי דאיכא אדם חשוב דלאורה עביד, אבל ליכא אדם חשוב אמרינן לכבוד בית המדרש עביד ואין מברכין עליו. וכן כתב הר"מ. ועוד כתב ושל בית הכנסת אם יש שם חזן שהוא דר שם מברכין עליו, וצ"ע. ואית דמפרשי איפכא איכא אדם חשוב לכבודו הדליקוה, ליכא אדם חשוב לאורה הוא. ולכך נהגו עכשיו שידליקו נר אחת שאוחז השמש בידו לפני החזן כשמבדיל ומברך, ואינו סומך על העששיות הדולקות לפניו בשבת דשמא איכא למימר דלכבות הן עשויות ואין מברכין עליהן, וכן כתב ה"ר משה. אבל הראב"ד כתב דאור של בית הכנסת היכא דאיכא אדם חשוב מברכין עליו, ואפילו איכא סיהרא, וכן אי חזנא וליכא סיהרא. וכן כתב גאון, עד כאן.
ראה תינוק סמוך לשקיעת החמה ואבוקה בידו בודק אחריו אם גוי הוא אינו מברך אם ישראל הוא מברך. ודוקא בתינוק צריך לבדוק דאימר ישראל הוא ואיקרי ונפיק, אבל גדול לא, דודאי גוי הוא. וכשמברך על האור צריך שיהא קרוב לו בכדי שיאות לאורו, כדאמרינן לקמן. היה מהלך חוץ לכרך וראה נר יוצא, אם עבה כפי הכבשן מברכין עליו ואם לאו אין מברכין עליו. כתב הראב"ד האי ברייתא ליתא כלל לא בפירוש גאון ולא בהלכות הרב, ולפי מה שפי' באור של כבשן ליתא כלל. ויש מפרשים דעבה כפי הכבשן נראה שעדיין לא נעשית בה מלאכת איסור, דנראה דמששקעה חמה הדליקוהו, ואפשר דשל ישראל הוא, וראוי להשתמש לאורו להכיר בין מטבע למטבע, דלא גרע מגחלים לוחשות. ולמדנו דלא בעינן עשוי לאורה, דאף אם עשוי לכל הנאות מברכין עליו, לפי שהכל ממאורות האור הוא חוץ מן העשוי לכבוד בעלמא, דההוא מעשה בגד לבן שמש, ולא מהנאת האור הוא. עד כאן משיטתו.
היו יושבים בבית המדרש והביאו אור לפניהם אחד מברך לכולן. ולא חיישינן לבטול בית המדרש, משום שנאמר ברב עם הדרת מלך. נ"א אחד מברך לכולן מפני בטול בית המדרש. של בית ר"ג לא היו אומרים מרפא מפני בטול בית המדרש, פירוש למי שמתעטש. [דף נג ע"ב] גחלים לוחשות מברכין עליהן. פירוש והוא שמאירות כדי שיאותו לאורן. וקמ"ל דאע"פ שאין אדם דר בו להשתמש לאורן מברכין עליהם. עוממות אין מברכין עליהן. היכי דמי לוחשות שאם מכניס קיסם ביניהן מדליקן.
ולא על נר ובשמים של מתים, מאי טעמא, נר לכבוד בעלמא הוא דעביד, בשמים לעבורי זוהמא הוא דעביד. ירושלמי הדא דתימא בנתונים למעלה ממטתו של מת אבל נתונים למטה ממטתו של מת מברכין שאני אומר לכבוד החיים הם עשוים. יש מפרשים דעל הבשמים קאמר, ולכבוד דקאמר להריח לחיים ולא לעבר זוהמת המת. דאי בנר איירי, אפילו לכבוד החיים אין מברכין, כיון דלכבוד איתעבידן. ויש מפרשים דאפילו אנר קאי ולכבוד החיים דקאמר לאו דוקא, דלהאיר בעי למימר. וכל זה אינו מיושב לפי פשט משמעות הלשון. ונראה להוכיח מזה דכל אור שנעשה לצורך החיים ואפילו לכבוד מברכין עליו, ולא ממעטינן אלא אור של מתים ושל בית המדרש היכא שעשנו מרובה דלא צייל נהוריה.
כל שמוציאין לפניו ביום, בלילה אין מברכין עליו, דלכבוד עביד. וכל שאין מוציאין לפניו ביום, בלילה מברכין עליו, דודאי לאורה הוא. אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. פירוש שיהא קרוב לו, ושיהא האור גדול שיוכל ליהנות בו. וכמה כדי שיכיר בין איסר לפונדיון או כדי שיכיר [בין] מלוזמא של טבריא למלוזמא של צפורי. ולכך נהגו שמסתכלין בצפרני הידים, שיבחין בין הצפרנים לבשר, דומיא דבין איסר לפונדיון. ויש סמך [לזה] בפרקי [דר' אליעזר]. ואין לבטל המנהג, שזה מורה לבני העולם, ואפילו לשאינן בני תורה שצריך נהורא צילתא שיוכל ליהנות בה. מיהו אע"ג דלא אשתמש בה מברך עלה, כיון דקרובה היא לו שיוכל להשתמש בה, כי מיד הנשמה ניהנית בראיה בקרוב.
בשמים של בית הכסא ושמן העשוי לעבר את הזוהמא אין מברכין עליו. מאי טעמא, כל מידי דלאו לריחא עביד אין מברכין עליו. דעת הרי"ף והר"ם דאין מברכין עליו כלל. ותימה הוא, דהא קיימא לן דאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה, וכיון שהוא נהנה מן הריח למה אינו מברך. ואפשר לומר לסברתם דלא מחמירינן כולי האי אלא במידי דאכילה ושתיה שהוא צורך גדול והגוף נהנה בעיקרו של דבר, אבל בריח שאינו דבר שיש בו ממש ואינו צורך גדול לא הצריכוהו לברך אם לא נעשה עיקרו ליהנות מן הריח. אבל רש"י כתב אין מברכין עליו בורא עצי בשמים, אבל מברכין עליו בורא שמן ערב. [אם הוא שמן של] א[פרסמון]. והוא פירש שמברכין על השמן שבא להעביר זוהמת האוכלין.
והא דאמרינן התם [מ"ג א'] במשחא כבישא ובמשחא טחינא מברכין עליו בורא עצי בשמים, לאו בתוך הסעודה אלא בבא להריח. ויש מפרשים דבמשחא דאפרסמא מברכין עליו שמן ערב אפילו עשוי להריח, ואין מברכין עליו עצי בשמים מפני שאין גוף הבושם בתוכו. אבל משחא כבישא ומשחא טחינא גוף הבושם בתוכו, או כבישא או טחינא, ולפיכך מברך עליו עצי בשמים, השלמה. אבל דעת הר"ם בפרק ט' בהלכות ברכות שאין מברכין כלל על דבר שאין עיקר הבושם בתוכו, כגון המריח בבגדים המוגמרים וכיוצא בהם. ועוד כתב מוגמר שמגמרים בו את הכלים ואת הבגדים אין מברכין עליו, לפי שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר. וכן ריח טוב שאסור להריח בו, כגון בשמים של ע"ז ובשמים של ערוה מן העריות, אין מברכין עליהם. וזה לשונו, שלשה מיני ריח טוב אין מברכין עליהם, ואלו הן, ריח טוב שאסור להריח בו, וריח טוב שעשוי להעביר ריח רע, וריח טוב שלא נעשה להריח בעצמו של ריח זה.
הנכנס לחנותו של בשם והריח ריח אפילו ישב שם כל היום אינו מברך אלא פעם אחת. וכתב הר"ם פרק ט' שמברך בורא מיני בשמים, לפי שיש שם מינין הרבה. נכנס ויצא נכנס ויצא מברך על כל פעם ופעם. דחנותו של בשם לריחא עביד, כי היכי דנורחו אינשי ונזבנו מיניה. היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח אם רוב גוים אינו מברך ואם רוב ישראל מברך. וכתב הר"ם פרק ט' בהלכות ברכות נתערב ריח שמברכין עליו בריח שאין מברכין עליו הולכין אחר הרוב. היה מהלך בשוקי טבריא בערבי שבתות או בשוקי צפורי במוצאי שבתות אינו מברך מפני שחזקתן לגמר את הכלים. גרסינן פרק אין עומדין כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא את שם י"י אלהיך לשוא.
<h2>דף נג:</h2>
אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על המצות. כלומר דאי מיקלע ממילא מברך, אהדורי לא מהדר. פירוש וכל שכן אבשמים, דהנאה דנפשיה הוא, הראב"ד. מברכין על האור בין במוצאי שבת בין במוצאי יום הכפורים. וכן עמא דבר. והני מילי באור ששבת, אבל באור היוצא מן העצים ומן האבנים, במוצאי שבת מברך עליו הואיל ותחלת ברייתו הוא, אבל לא במוצאי יום הכפורים, וסודרן על הכוס.
צריך לבאר האי ברכת הנר מאי היא. אי ברכת הנהנין היא, כל שעתא ושעתא דמתהני ביה לברוך. ואי לא, מאי שנא מוצאי שבת ויום הכפורים משאר יומי. ויש לתרץ דלעולם ברכת הנאה היא, ולהכי לא מברכינן עליה כל יומא, משום דכמאן דלא פסקה הנאתו הוא, דבין בלילה בין ביום צריך לאור, או לאורה או לבישול או לחמם עצמו או שאר צרכיו. אבל במוצאי שבת ויום הכפורים דמי כמאן דפסקה הנאתו, כיון דאתסר ליה כוליה יומא לאדלוקי, ולכך מברך עליה ההיא שעתא. ובאור היוצא מן העצים ומן האבנים כיון דעדיין לא היה בעולם לא מקרי הפסק, ולכך אין מברכין עליו במוצאי יום הכפורים. וכי תימא נברך על חידושו, איכא למימר כיון דכולי יומא מוציאין אותו בברכת האור של מוצאי שבת פטרוהו. מכל מקום נראה דבעמוד שני מברכין עליו במוצאי יום הכפורים, דומיא דשאר אור דעלמא. דאפילו בשל גוים וע"ז לא אסרינן ליה אלא בעמוד ראשון. ויש חולקין על זה, דלעולם אין מברכין במוצאי יום הכפורים אלא באור שהיה קודם לכן ונפסקה הנאתו ממנו מפני איסור היום, ולא מברכינן עליה אלא במוצאי שבת הואיל ותחלת ברייתו הוא.
ואי שף חספא משחא [ואתלי] בה נורא ואיכא שלהבת דצייל נהורא מברך עלה, דאור מקרי ואע"ג דלית ליה גחלת.
מי שאכל ושכח ולא בירך יברך במקום שנזכר. והני מילי בשוכח, אבל במזיד יחזור למקומו ויברך. ואם אכל כשהוא מהלך יברך במקום שגמר אכילתו. ועוד ביארנו בפרקין דלעיל. עד מתי הוא מברך, עד שיתעכל המזון שבמעיו. וכמה שיעור עיכול כל זמן שלא רעב מאותה אכילה. בא להם יין בתוך המזון ואין שם אלא אותו כוס מברך על המזון ואחר כך מברך על היין.
עונין אמן אחר ישראל המברך ואע"ג דלא שמע כולה ברכה. והוא שלא אכל. אבל אכל אינו יוצא באמן אלא אם כן שמע כל הברכה, השלמה. ותימה הוא מאחר שהוא יודע איזו ברכה היא אמאי אינו יוצא, כי הא דאלכסנדריא של מצרים. ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה. פירוש דשמא הזכיר שם ע"ז. אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשויין. פירוש ואין לרב המלמדם משום ברכה לבטלה, ומותר לומר כל הברכה בשם. והני מילי בעידנא דמגמרי להו אבל בעידנא דמפטרי נפשייהו עונין. פירוש שפוטרין עצמן, שמברכין ברכת המזון כשאכלו, דמיחייבי משום חנוך מצוה, וכן בשאר ברכות.
כשם שמזוהם פסול לעבודה כך פסול לברכה. וכתב רב אחא גאון דלא מקרי מזוהם אלא כשאכל דבר שאינו קרב לגבי מזבח, שאם כן כל כהן צריך קידוש ידים בין נתח לנתח, שאין זוהמא גדולה מבשר חי. ומיהו הני מילי לענין ברכה דלא מקרי מזוהם, אבל מכל מקום אפילו לא טבל בציר ולא אכל אלא הפת בלבד או כל דבר שנתנו בו מלח, צריך נטילת ידים או קודם ברכה או אחר ברכה, שמא יש בו מלח סדומית או מלח שטבעו כמלח סדומית, ויעביר ידיו על עיניו ויסמא, וכן כתב הר"ם.
והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן הטוב. אני י"י אלהיכם זו ברכה. גרסינן בפרק כל הבשר מים ראשונים מצוה, מים אחרונים חובה, אמצעיים רשות. ואית דבעי מימר דבמים אחרונים צריך לברך על רחיצת ידים או שטיפת ידים אותו שמברך ברכת המזון אם אכל דבר שיש בו זוהמא. וכתב רב האיי שאינו מברך כלל, ויהיב סמנא למילתיה בשמתא נר"ש, פירוש נטילה רחיצה שטיפה. ואיכא למימר טעמא כיון דאפשר לעבורי זוהמא בשאר מילי, כגון על ידי קנוח מפה או שמן ערב או שיאכל על ידי מאכיל או בכף של עץ או של מתכת או שישמר ידיו מלזהם אפילו על ידי הפת, הילכך אינו מברך כלל, וכן עמא דבר. וכתב הר"ם כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא צריך נטילת ידים תחלה וסוף אע"פ שהוא פת חולין, ואע"פ שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להם טומאה לא יאכל עד שיטול שתי ידיו. וכן כל דבר שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים, עד כאן. ואע"פ שכתב הרב דספק נטל ספק לא נטל אינו צריך לחזור וליטול דכל ספק בנטילת ידים טהור, אפילו הכי כל זמן שבריא לו שלא נטל צריך נטילה כיון שהסיח דעתו מהם ולא שמרן משעת נטילה ראשונה על דעת כן. מים ראשונים ניטלין בין בכלי בין בקרקע, אחרונים אין ניטלין על גבי קרקע. ואי איכא קינסא שרי. פירוש קינסא, עצים דקים או קש. מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן, אחרונים אין ניטלין אלא בצונן. אבל בחמין לא, מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא. ודוקא חמין שהיד סולדת בהן, אבל פושרין לית לן בה. אמצעיים רשות, הני מילי בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה. פירוש תבשיל של בשר. מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח, ויש בה מלח סדומית שמסמא את העינים, ומשתכחא קורטא בכוריא. ואי כייל מילחא צריך נטילת ידים. חמי האור נוטלין מהן לידים, חמי טבריא במקומן שרי, דכל גופו טובל בהן ידיו לא כל שכן. כתב הר"ם דדוקא שיש בהן שיעור מקוה, אבל אם אין בהן שיעור מקוה או מים שאובין בקרקע, לא עשה כלום. למשקל מינייהו במנא אסור. פירוש דהני גריעי מחמי האור, שלא היתה להם שעת הכושר במנא. ואית דמפרשי משום דחמי האור ראויין לשתית אדם ולא גריעי משתית בהמה, וחמי טבריא לא חזו לא לאדם ולא לבהמה. פסק מינייהו בבת בירתא, גזרינן בת בירתא אטו מנא ואסור. מים שנפסלו משתית הבהמה, בכלים פסולים, בקרקע כשרים. יש מפרשים מים מלוחים שאין הכלב יכול מללקוק מהם, ויש מפרשים מים עכורים שקרובים להיות כטיט הנרוק.
אין נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה, ועוד משום מצוה. מאי מצוה, מצוה לשמוע דברי חכמים דכתיב ואל כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, מכאן סמכו לנטילת ידים מן התורה, שכל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים. הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח. אמר רבה בר בר חנא זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דר' אמי ור' אסי ואייתו לקמייהו צנא דפירי, אכלי ולא משו ידייהו, ולא ספו לי מיניה, ובריך כל חד וחד. ש"מ תלת, ש"מ אין נטילת ידים [לפירות] וש"מ אין זמון לפירות וש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק. שמעינן מהכא דאי הוה מידי שיש בו זמון, דמבעי להו למספא ליה כי היכי דליזמנו עליה. הילכך שנים שאוכלים ואיכא חד דקאי עלייהו דלא אכיל, מבעי להו דליספו ליה מידי למיכל בהדייהו כי היכי דלזמנו עליה. נטילת ידים עד לפרק בין לחולין בין לתרומה. כל דבר שחוצץ בטבילה לגוף חוצץ בנטילת ידים בחולין ובקידוש ידים ורגלים במקדש. נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום. ונראה דאפילו שלא בשעת הדחק, והוא שלא יסיח דעתו מהם, כן כתב ה"ר משה. האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא, ואי מקרב לגבי דוולא דקא אתו מכח גברא נוטלין ממנו לידים. ואי אבזע דוולא בכונס משקה אין נוטלין ממנה לידים דלאו כלי הוא. ואין מטבילין בה את הידים, דהוו להו שאובין. שמעינן מהכא שאסור לתחוב ידיו בכלי גדול מלא מים, שאינו עולה לנטילת ידים. וראיתי כתוב בספר המנהגות שאם ישכשך ידיו בתוך הכלי, כדי שמכח אותו שיכשוך יבאו המים על ידיו, שרי דמכח גברא קא אתי לידיה. וצריך עיון. כלי שאין בו רביעית אין נוטלין ממנו לידים, מרביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים כיון דאתי משירי טהרה. והר"ם כתב פרק ו' בהלכות ברכות שצריך רביעית לכל אחד ואחד. וקפדינן אמנא דלהוי נטלא בת רביעתא ומחזותא. שיהיו מראיתן מים, מגופת חבית שנתקנה נוטלין ממנה לידים. חמת וכפישה שתקנן נוטלין מהן לידים. שק וקופה אע"פ שתקנן אין נוטלין מהן לידים.
בהשלמה פרק כל הבשר תנן התם במסכת ידים מי רביעית נותנין לידים לאחד ואפילו לשניים מחצי לוג לג' ולד' מלוג לה' ולי' ולמאה, רבי יוסי אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהן מרביעית. והרי"ף פסק כתנא קמא. והר"ם פסק כרבי יוסי, כמו שכתבתי למעלה. בכל הכלים נוטלין לידים, אפילו כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה. אסור לאכול במפה דילמא נגע, והני מילי בחולין, אבל בתרומה מותר, דהתירו מפה אוכלי תרומה ולא התירו לאוכלי טהרות. והר"ם כתב שמותר. ונראין דבריו, דאע"ג דאמר דלא התירו מפה לאוכלי טהרות, איכא למימר דוקא לאוכלי טהרות, אבל עכשיו שאין אנו אוכלין חולין בטהרה איכא למימר דשרי. וזה לשון הרב לט אדם ידיו במפה ואוכל בהם פת או דבר שטיבולו במשקה אע"פ שלא נטל ידיו, עד כאן.
אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים. כתב הר"ם והוא הדין למי שאוכל במגריפה שצריך נטילת ידים. וצריך עיון לסברתו שמתיר על ידי מפה. ואפשר לומר דבמפה איכא הכירא ולא נגע. אבל על ידי מגריפה ליכא היכירא ואתי למגע, (בו) [כי] פעמים רבות אוכלין על ידי מגריפה ואע"פ שנטלו לידים, והילכך אתי למטעי. ומאכיל עצמו אינו צריך נטילת ידים. לא יתן אדם פרוסה לשמש אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו. והשמש מברך על כל כוס וכוס ומברך על כל פרוסה ופרוסה היכא דליכא אדם חשוב. וזה השמיט הר"ם, שלא הפליג בין איכא אדם חשוב בין ליכא, ותימה הוא. וכתב ה"ר משה ודרך רחמנות הוא ליתן לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל כדי לישב דעתו. לא יתן אדם פרוסה לשמש, בין שהכוס בידו בין שהכוס ביד בעל הבית, שמא יארע דבר קלקלה בסעודה. והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו.
גרסינן בסוטה פרק קמא כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. וכתב הר"ם על זה אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו ואע"פ שהוא נותן לתוך פיו. ואפילו אין לו מים אלא כדי שתיה, נוטל ידיו במקצת ואחר כך אוכל ושותה מקצתן. מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה שלא יצאו מים חוץ לפרק ויטמאו את הידים. פירוש ונראה לומר דהני מילי מי שרוחץ במיעוט מים בשיעור רביעית אבל אנן דנהגינן בריבוי מים לא צריכינן להא. אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה. וכל האוכל בלא נגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא שנאמר ויאמר אלי ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וכו'. הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס. דבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס. וכשהוא נוטל אל יטול מבחוץ אלא מבפנים. והני מילי לשתות, אבל לאכול נוטל אפילו מבחוץ, דמידע ידיע דאנינא דעתיה. וגברא דידיע דאנינא דעתיה אפילו לשתות נוטל מבחוץ ונכנס, דמידע ידעי דכיון דאנינא דעתיה נטל ידיו. וכשהוא נוטל מבפנים נכנס ויושב במקומו ונוטל ומחזיר פניו לאחוריו.
ועוד כתבנו בזה הרבה דברים שכתב הר"ם בפרק ששי בהלכות ברכות שאינן במה שכתבנו בדין נטילת ידים. כתב הר"ם ארבעה דברים פוסלין את המים, שינוי מראה וגילוי ועשיית מלאכה בהם והפסד שמונע הבהמה מלשתות בהן. כיצד מים שנשתנו מראיהן בין בכלי בין בקרקעות בין מחמת דבר שנפל לתוכן בין מחמת מקומן, הרי אלו פסולין. וכן אם נתגלו גלוי האוסר אותם משתיה נפסלו לנטילת ידים. כל מים שנעשה בהם מלאכה נעשו שופכין ופסולין לנטילת ידים. כיצד מים שאובין שהדיח בהם כלים או ששרה בהן וכיוצא בזה, בין בכלים בין בקרקעות, פסולין לנטילת ידים. הדיח בהן כלים מודחים או חדשים לא פסלן. מים שהנחתום מטבל בהם את הכעכים פסולין, ושהוא חופן מהן בשעת לישה, שהמים שבתוך חפניו הן שנעשו בהן מלאכה, אבל המים שחפן מהן הרי הן בכשרותן. כל מים שנפסלו לכלב, כגון שהיו מרים או מלוחין או עכורין או ריחן רע עד שלא ישתה מהן הכלב, בכלים פסולין לנטילת ידים, ובקרקעות כשרים להטביל. יש לנוטל ליטול על ידיו מעט מעט, עד שיתן כשיעור. ואם נתן הרביעית כולה בשפיכה אחת כשר. נוטלין ארבעה וחמשה זה בצד זה או יד זה על גבי יד זה בשטיפה אחת כשר, ובלבד שירפו ידיהן כדי שיבא ביניהם המים ויהיה באותה שטיפה כדי רביעית לכל אחד ואחד. ומזה פסק בהשלמה בענין אחר כדכתבינן לעיל. ולא יתן לחבירו בחפניו, שאין חפניו כלי. וכלים שנשברו שבירה המטהרת אותם מידי טומאה, אין נותנין בהן לידים, מפני שהן שברי כלים. הכל כשרים ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן. ואם אין שם אחר מניח הכלי בין ברכיו ויוצק על ידיו או יטה החבית על ידיו ויטול או נוטל ידו אחת וצק בזו על זו וחוזר וצק בראשונה על השניה. הקוף נוטל לידים, עד כאן. וכל שכן הגוי. עוד כתב מים שנסתפק לו אם נעשה מהן מלאכה אם לאו, ואם יש בהן כשיעור או אין בהן כשיעור, או אם הם טמאים או טהורים, ספק נטל ידיו ספק לא נטל ידיו, ספקו טהור שכל ספק שבטהרת ידים טהור. צריך אדם לנגב ידיו ואחר כך יאכל. וכל הנוטל ידיו בא[חרונה] מנגב ואחר כך מברך. ותכף לנטילת ידים ברכת המזון, לא יפסיק ביניהם לדבר אחר אפילו לשתות מים אחר שנטל את ידיו באחרונה עד שיברך ברכת המזון, ע"כ.
<h2>דף נד.</h2>
הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. דאניסא דרבים דכולא עלמא צריכי לברוכי, אניסא דיחיד, כגון שנפל עליה אריא ואיתציל מיניה או ניסא אחרינא, הוא ובריה ובר בריה צריכי לברוכי, כולי עלמא לא צריכי לברוכי. הרואה מעברות הים ומעברות הירדן ומעברות נחלי ארנון ואבני אלגביש של בית חורון ואבן שזרק עוג מלך הבשן במשה ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה מלחמה בעמלק ואשתו של לוט וחומת יריחו שנבלעה צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום. על לוט ועל אשתו מברך שתים, על אשתו מברך ברוך דיין האמת על לוט אומר ברוך זוכר הצדיקים דכתיב ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכור וגו'.
גרסינן בפרק קמא דתענית ובפרק המפקיד ההולך למוד גרנו אומר יהי רצון מלפניך י"י אלהי שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך הרי זו תפלת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר יצו י"י אתך את הברכה באסמיך. וכתב רש"י ואומר בה הזכרה ומלכות אע"פ שהיא רשות. ומהא שמעינן לכל הנך דלעיל. והראב"ד האריך בביאור ענין זה, זה לשונו. הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל וכו'. מנא הני מילי דאמר קרא ויאמר יתרו וגו'. קשיא לן הכא, והלא יתרו לא היה רואה מקום הנס, ואנן הרואה תנן. ויש לומר כיון שהיה רואה את ישראל שניצלו מטביעות הים, כמי שהיה רואה מקום הנס דמי. [עוד כתב] הראב"ד אניסא דיחיד הוא ובריה ובר בריה מחייבי לברוכי אחריני לא. כך היא הגירסא דרב אחא. ירושלמי, מהו שיברך אדם על נס אביו ועל נס רבו, היה אדם מסוים כגון יואב בן צרויה וחביריו, היה מי שנתקדש שם שמים על ידו כגון דניאל וחביריו מהו. מהו שיברך אדם על נסי שבט. מאן דאמר כל שבט ושבט קרוי קהל חייב לברך. הנה מה ששאלו בירושלמי ופשטו בגמרא שלנו לגירסת רב אחא. ואשכחן נמי ברבה בר בר חנה ורבנן דאודו כד איתפח רב יהודה, אלמא על נס רבו נמי מחייב. וק"ל השתא על חבירו כד חזי ליה בתר תלתין יומין מברך עליו שהחיינו ובתר שתא ברוך מחיה המתים, כד מתרחיש ליה ניסא לא כל שכן אפילו בגו תלתין יומין. על כן נראה דכל הברכות שהם להנאת עצמו בשביל ראייתו רשות הם, אבל הודאת הנס חובה היא כי הנך ארבעה שצריכין להודות. וכן על שמועות טובות שיש בהן הנאת ממון חייב לברך, שהיא ברכת הארץ, שאומר חיים ומזון שאתה חונן אותנו בכל שעה. אבל הנאת ראייה בעלמא שאינה אלא לשעתה, הרי היא כקרא חדתא, שהיא רשות. והך ראיה דמתניתין דמקום שנעשו בו נסים לישראל, לא ידענא אי בכל שעה שיראה אותו לפרקים, או בראיה ראשונה. לפי שקשה הוא איך יהיה חמור ראיית מקום זה מן הנס עצמו שיבא לגופו, שהרי ארבעה צריכין להודות ואינו מודה אלא פעם ראשונה בלבד. וי"ל על ראיה זו שבמשנה פעם ראשונה חובה, שהיא הודאה על הנס. מכאן ואילך רשות, שאינה אלא הנאת ראיה בעלמא. ואותן שהן הודאות על הנס צריכין הזכרה ואינך לא. והודאה על אביו ועל רבו דאמרינן דמחייב, לא בעי מלכות, כדאשכחן ברב חנה ורב יהודה דלא אמרי אלא בריך רחמנא דיהבך לן, והיא הזכרה בלבד. ורב יהודה גופיה קשיא לן היכי פטר נפשיה בהאי ברכה בעניית אמן בתרייהו, דהא ליכא מלכות. אלמא כל ברכה דלא קביעא לה מלכות, מקילינן בה. וראיה לכולן ברכת זימון, שאין בה לא הזכרה ולא מלכות. וכן תמצא בתפלת הדרך שאין בה מלכות, ולא בתפלה קצרה, וגם אינו פותח בהן בברוך. וכי מתער איניש אמר אלהי נשמה וכו' ואינו פותח בה בברוך. כל אלה מפני שאין להם קבע, שאין כל דרך ראוי לתפלה זו אלא אם כן היא [יתר] על פרסה. וכן לא לתפלה קצרה [לפי שאינה] אלא במקום סכנה. וכן בברכת השינה אינה אלא בשינת קבע, ועוד נראה טעם לברכת השינה מפני שבירך קודם השינה. כברכת הלל שמברכין לפניו, והברכה שמברכין ברוך השולח וכו', ואומר בה הזכרת השם ומלכות אע"פ שהיא רשות, עד לאחריו אינו פותח בברוך. וכן ברכה שלאחר ק"ש עשאוה כברכה הסמוכה לחבירתה, מפני הברכה שבירך לפניה. וכן השינה מברכין לפניה ולאחריה, מפני שהיא מצרכי אדם הגדולים. וכן דרשו בבראשית רבה וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, זה השינה. ולא עשו את השינה הפסקה בין שתי הברכות, כמו שלא עשו קריאת שמע הפסקה בין הברכות שלפניה ושלאחריה. וברכת זימון אינה בשנים. וכן ברכת חולים אינה בכל חולי אלא במכה של חלל שיש בה סכנה. וכן מצינו ברבן גמליאל [שאמר] על אשת טודרוס רופוס מה רבו מעשיך, והיתה זו ברכת הרואה בריות טובות, לפי שאין לה קבע שאין אדם רשאי להסתכל בכל הבריות הטובות שבעולם. וברכת מנימין רעיא דקאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא ויצא ידי ברכה אחת קשיא לן דהא לא חתים ועשאה כברכת הפירות. סוף דבר אין אנו רואין עיכוב במטבע הברכות. כל זה לשון הראב"ד. ורש"י כתב בפרק קמא דתענית גבי התחיל למוד אומר כאן. ועוד נבאר לקמן המצות שראוי לברך עליהן ושאין ראוי לברך עליהן.
<h2>דף נד:</h2>
ארבעה צריכין להודות יורדי הים והולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורין ויצא. יורדי הים דכתיב יורדי הים באניות וגו', המה ראו מעשי י"י וגו', יקם סערה לדממה וגו', וישמחו כי ישתוקו וגו', יודו לי"י חסדו וגו'. הולכי מדברות דכתיב תעו במדבר בישימון דרך, וידריכם בדרך ישרה וגו', וכתיב יודו לי"י חסדו. מי שהיה חולה ונתרפא, דכתיב אוילים מדרך פשעם ומעונותם יתענו כל אוכל תתעב נפשם, ישלח דברו וירפאם, יודו לי"י חסדו ונפלאותיו לבני אדם. מי שהיה חבוש בבית האסורין ויצא דכתיב יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל, וכתיב יודו לי"י חסדו. מאי מברך בא"י אמ"ה הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב. וצריך לאודויי באפי עשרה שנאמר וירוממוהו בקהל עם, ותרי מינייהו רבנן שנאמר ובמושב זקנים יהללוהו. רב יהודה חלש, על לגביה רב הונא בגדתאה ורבנן, אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך לן ולא רמך לעפרא, אמר ליה פטרתון מלאודויי. ומיירי דהוו תמן עשרה ועני איהו אמן. ונראה נמי שאמר בה הזכרת השם ומלכות. שמעינן מהאי עובדא דאפילו מאן דלא הוה ליה לא בריה ולא בר בריה מצי לאודויי ולברוכי אניסא דחבריה, דהא רב הונא בריך אניסא דרב יהודה. וכי אמרינן לעיל הוא ובריה ובר בריה דמשמע אבל לא איניש אחרינא, ההוא לענין חובה דמיחייבי הוא ובריה ובר בריה, אבל איניש אחרינא רשות דאי בעי מברך ואי לא לא מברך, אפילו הכי אי עני בתריה אמן מפטר ההוא דמחייב לברוכי. ואית דאמרי דאפשר דרב יהודה הוה רביה דרב הונא, ובריך אניסא דרביה, כי היכי דמחייב אניסא דאבוה. ואינו נראה כן מדאמרי דיהבך ניהלן, ולא אמרי ליה דרך כבוד דיהבך לן מר, אלא דברו עמו כחברים. וכן נראה, דהא אמרינן לקמן דמברך על חבירו כד חזי ליה בתר תלתין יומין שהחיינו ובתר שתא מחיה המתים. וכל שכן אי מתרחיש ליה ניסא דמצי לברוכי, כיון שחביב עליו. וכן דעת הראב"ד. ונראה מזה שהאב יכול לברך על נס בנו אם רוצה. ובירושלמי משמע דמחייב איניש לברוכי אניסא דרביה כי היכי דמחייב אניסא דאבוה. וכן נראה, שהרי אמרו אבידת אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת, אביו לפדות ורבו לפדות רבו קודם ופודה את רבו ואחר כך פודה את אביו. ובכל ברכות אלו יש הזכרה ומלכות, ואפילו הן רשות. כן דעת רש"י כמו שמתבאר לקמן, ובסוף הפרק מתבאר דעת החכמים שכתבו על זה. שלשה צריכין שמור חולה חיה וכלה. וכן חתן, ואף אבל ותלמיד חכם בלילה.
<h2>דף נה.</h2>
שלשה מקצרין ימיו ושנותיו של אדם מי שנותנין לו ספר תורה לקרוא ואינו קורא, כוס של ברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג עצמו ברבנות. ספר תורה דכתיב כי היא חייך ואורך ימיך, כוס של ברכה דכתיב ואברכה מברכיך, והמנהיג עצמו ברבנות שמצינו שמת יוסף קודם אחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות. אין מעמידין פרנס על הצבור עד שנמלכין בצבור שנאמר ראו קרא י"י בשם בצלאל. שלשה צריכין רחמים, פרנס טוב ושנה טובה וחלום טוב. פירוש שיראה חלום טוב, שחיי האדם וישוב לבו תלויין בו דכתיב ותחלימני ותחייני. והם ביד הבורא להראותו לו על ידי שליח, כדמוכח לקמן כאן על ידי מלאך כאן על ידי שד, וכתיב בחלום אדבר בו. חלמא בישא קשה מנגדא דכתיב והאלהים עשה שייראו מלפניו ואמרינן זה חלום רע. ועציבותיה מסתייה. והילכך חלמא בישא עדיף מחלמא טבא. פירוש שעל ידי כן מפשפש במעשיו ומכשירן ומבקש רחמים.
<h2>דף נה:</h2>
לאדם טוב מראין לו חלום רע לאדם רע מראין לו חלום טוב. פירוש כדאמרינן לקמן אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו שנאמר אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו וכתיב ורעיוני לבך תנדע, ומי שהוא טוב וירא שמים ירא ומתפחד תמיד מן העונשין ולכך רואה חלום רע. ועוד שעל ידי כן מתחזק בתפלה ובמעשים טובים, והוא כענין שאמרו בא ליטהר מסייעין אותו.
האי מאן דחזא חלמא ולא ידע מאי היא, אי טבא אי בישא, ליזיל וליקום קמי כהני בעידנא דפרסי ידייהו ויאמר רבונו של עולם אני שלך וחלומותי שלך חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא בין שחלמתי אני לעצמי בין שחלמו לי חבירי אם טובים הם חזקם ואמצם וקיימם כחלומותיו של יוסף ואם צריכים רפואה הם רפאם כמי מרה על ידי משה וכמי יריחו על ידי אלישע וכצרעת נעמן וכחוליו של חזקיהו וכשם שהפכת קללת בלעם הרשע עלינו לטוב כן הפוך לי את חלומותי לטוב ויהיו לשלום. וניכון דעתיה וניסק בהדי כהני ימרון כולי עלמא אמן. וכי מהדרי כהני אפייהו לימא, השוכן בגבורות שלום, שים עלי שלום. וכן נמי יאמר מחלום שקשה עליו. ואם אין כהנים רגילים בנשיאות כפים, כזמננו זה, יכוין שיאמר כך בעת שהשליח צבור אומר ברכת כהנים.
<h2>דף נו.</h2>
בר הדיא מפשר חילמי הוה, מאן דיהיב ליה אגרא הוה מפשר ליה למעליותא מאן דלא יהיב ליה אגרא הוה מפשר ליה לגריעותא. והוה ליה ספרא דכתיב ביה כל החלומות הולכין אחר הפה. דברי ספרו אינם נכונים, ואין ראוי להאמין שהבורא יתברך ישנה גזירותיו על האדם בשביל פתרון האדם, כל שכן [זה] שהוא רשע שבשביל שכר משנה דבריו מטוב לרע. ועוד שהרי אמרו חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, ואם הזכות לא תועיל לפעמים לנצח המזל אם הוא קשה אלא בחסיד גמור שראוי לעשות לו נס בשינוי הטבע כגון האבות וכיוצא בהם מחסידים גמורים, היאך יועילו דברי אדם, כל שכן מי שאינו הגון. ונענש בר הדיא לפי שהיה מצער הצדיקים והאנשים הטובים כשלא היו נותנין לו שכר, שהיו דואגין על הצרה העתידה לבא להם קודם זמן על פיו, ודי היה להם הצער בשעתו. וכי אמרו לאו בזכותא תליא מילתא, פירוש לאו בזכותא לבד תליא מילתא, אלא אף במזלא תליא מילתא. כמו שפירשנו שאין המזל משתנה אלא בזכות חסיד מופלג. אך אפשר כי על ידי תפלה יסבב השם יתברך סבות שיבא במקום אחר או שיתחיל דבר אחד במזל טוב ואע"פ שאינו חסיד גמור ויצליח בו. ומחשבותיו גבהו ממנו, כמו שכתוב כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם. ועל דרך זה האריך הרב ר' אשר מלוניל. ויש שאומרים כי יש כוחות וסגולות אפילו בדיבור, שהרי אמרו אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך. וגם במקרא אמר קללת חינם לא תבא וקרינא לו בוי"ו כלומר כשהיה לחינם תחזור על המקלל, ואע"פ שאינו אלא דיבור בעלמא, ואילו לא עשה הקללה לא באה עליו, והנה משתנה מזלו על ידי דיבורו. גם אם הקללה אינה לחינם תבא על אותו שנתקלל, הרי שישנה המזל על [ידי] הדיבור. ואמרו אל יפתח אדם פיו לשטן. ואמרו הות כשגגה שיוצא ואשתביין בנתיה דמר שמואל. סוף הדברים נתעלמו ממנו דרכי השם ית' וכוחותיו שנתן בעניני העולם. והנה בעין אמרו בהגדה שמתו כל הבהמות שהיו באפר שהיו שם שוורים ובהמה דקה ועבר בהם איש שעינו רעה ונסתכל בעין רעה, ומתו, חוץ משור אחד שמצאו בין פרסותיו עלי שומר שקורין פנול בלעז, שאותו עשב יש לו כח לבטל כח העין רעה. וכמה דברים כיוצא באלו. ואיך משתנה המזל בשבילם. אך לא ידענו דרכי השם בכחות שנתן בענינים. והחכם יחוש שלא יספר חלומו כלל, והוי כאגרתא דלא מקריא, ויבקש רחמים מלפני השם שיטיב חלומו. והנה אמרו שישב עליו בתענית ואפילו בשבת. אלא שעכשיו ראינו חסידי הדור היו מוחין ביד המתענין, והיו אומרים שיתפללו עליו להטיבו ולתת כנגדו מאכלו לצדקה לפדות תעניתו. ואם יתן יותר, אז טוב, שכל המרבה בצדקה ניצל אף מעונשי מיתה דכתיב וצדקה תציל ממות.
<h2>דף נז:</h2>
מקום שנעקרה ממנה ע"ז אומר ברוך שעקר ע"ז מארצנו. ואם הוא בחוצה לארץ אומר ברוך שעקר ע"ז מן המקום הזה. ומסיים בשניהם וכשם שעקר מן המקום הזה כך יעקור מכל המקומות וישיב לב עובדיהם לעבדו. וכן כתב הר"ם. והרי"ף השמיט זה וההשלמה. ובירושלמי שאם נעקרה מכל ארץ ישראל הוא שמברך שעקר ע"ז מארצנו, אבל ממקום אחד אומר מן המקום הזה ואפילו בארץ ישראל. הרואה את המרקלוס אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו. כתב הר"ם וכן הרואה מקום שעובדין בו ע"ז. הרואה בבל הרשעה צריך לברך חמש ברכות, ראה בבל הרשעה אומר ברוך שהחריב בבל הרשעה, ראה ביתו של נבוכדנצר הרשע אומר ברוך שהחריב ביתו של נבוכדנצר הרשע, ראה מרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפים וכו', ראה גוב אריות וכבשן האש אומר ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה. ראה מקום שנוטלין ממנו עפר אומר ברוך אומר ועושה גוזר ומקיים. מר בריה דרבינא כי מטא לבבל הוה צריר עפרא בסודריה ושדי אבראי, אמר וטאטיתיה במטאטי השמד.
<h2>דף נח.</h2>
הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים. אכלוסי אומות העולם אומר בושה אמכם חפרה יולדתכם. אין אכלוסא פחותה מששים רבוא. הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, חכמי אומות העולם אומר ברוך שחלק מחכמתו לבשר ודם. מלכי ישראל אומר ברוך חלק מכבודו ליראיו, מלכי אומות העולם אומר ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם. לעולם ישתדל אדם לצאת לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם.
<h2>דף נח:</h2>
הרואה את חבירו לאחר שלשים יום אומר שהחיינו, לאחר שנים עשר חודש אומר ברוך מחיה המתים. פירוש והוא שחביבה לו ראייתו. הרואה בתי כנסיות של ישראל בישובן אומר ברוך מציב גבול אלמנה, בחורבנן אומר ברוך דיין האמת. בתי אומות העולם בישובן אומר בית גאים יסח י"י, בחורבנן אומר אל נקמות י"י. הרואה קברי ישראל אומר ברוך אשר יצר אתכם בדין וזן אתכם בדין והמית אתכם בדין ועתיד להחיותכם ולהקימכם בדין לחיי העולם הבא ברוך מחיה המתים. הרואה קברי אומות העולם אומר בושה אמכם וגו'.
הרואה את הכושי ואת הגיחור ואת הלבקן והננס ופתי הראש והדרניקס אומר ברוך משנה הבריות, את החגר ואת הסומא ואת הקטע ומוכה שחין ובוהקנין אומר ברוך דיין האמת. כל זה במ[צטער] על ה[בריות] ודואג עליהם. ואם ממעי אמן הוא אומר ברוך משנה הבריות. הרואה את הפיל ואת הקוף ואת הקיפוף אומר ברוך משנה הבריות. הרואה בריות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו. כתב הראב"ד דוקא פעם ראשונה שהשנוי עליו חידוש גדול. וכן בריות טובות, שהם אנשים נאים וגבוהים שהנפש נהנית מהן, ואפילו על גוים, פעם ראשונה שיראה אותם מברך עליהם, לא יותר, לא עליהם ולא [על] אחרים, אלא אם כן ראה נאים מהם. ואל תתמה שאין הדברים אלא לפי הנאתם, הלא תראה כי חלקו בין אתא מטרא טובא להיכא דאתא פורתא ובין חזא מיחזא להיכא דשמע משמע ובין דאית ליה שותפא ובין דלית ליה. וכן אני אומר בהרואה קברי ישראל וקברי אומות העולם, אינו מברך עליהם אלא פעם ראשונה. אבל אומר הוא על אחרים, עד כאן.
על הזיקין, והוא כוכבא דשביט, ועל הזועות ועל הרוחות, ומאי נינהו זעפא, ועל הברקים ועל הרעמים אומר ברוך שכוחו מלא עולם או ברוך עושה בראשית. האי מינייהו דבעי מצי אמר. ירושלמי בטורדין פעם אחת ביום, בפסיקין על כל פעם ופעם, שהרי מי שהיה יושב בחנותו של בשם כל היום אינו מברך אלא פעם אחת היה נכנס ויוצא נכנס ויוצא מברך על כל פעם ופעם. אבל על ההרים ועל הגבעות אינו מברך אלא עושה בראשית. הרואה את הקשת בענן אומר ברוך זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו.
<h2>דף נט:</h2>
הרואה חמה בתקופתה, לבנה בטהרתה, כוכבים במשמרותם, מזלות בעתם אומר ברוך עושה בראשית. פרק עשירי בהלכות [ברכות כתב] הר"ם חמה בתקופתה ביום תקופת ניסן של תחלת המחזור של שמונה ועשרים. לבנה בטהרתה כשתחזור הלבנה לתחלת מזל טלה בתחלת החודש ולא תהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום. כוכבים במשמרותם, כשיאירו כל כוכב וכוכב מחמשת הכוכבים הנשארים לתחלת מזל טלה. מזלות בעתם, בכל עת שיראה מזל טלה עולה מקצה מזרח. כן נראה מדברי ה"ר לפרש, ונכון הוא.
הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול. אימתי שרואהו לפרקים, עד כמה עד שלשים יום. ברכת הלבנה, בפרק תפלת השחר. על הגשמים ועל בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב. והני מילי היכא דאית ליה ארעא לדידיה ואיכא שותפא בהדיה, אבל ליכא שותפא בהדיה מברך שהחיינו. וצ"ע היכא דאית תרי ארעתא חדא לדידיה בלחוד וחדא בשותפותא מאי מברך, אי מברך תרוייהו. ונראה לומר דמברך שהחיינו ופוטר הטוב והמטיב, דברכת שהחיינו עדיפא שיותר חביב על האדם מה שהוא מיוחד לו לבד ממה שיש לו בו שותף. קצרו של דבר על שלו מברך שהחיינו ועל שלו ושל חברו מברך הטוב והמטיב. ואי לית ליה ארעא מברך מודים אנחנו לך י"י אלהינו על כל טפה וטיפה שהורדת לנו ואילו פינו מלא שירה כים, כמו שכתוב במסכת תענית. וחותם ברוך רוב התושבחות ואל ההודאות. אמרו [לו] מת אביו ויירשנו, אי איכא אחי דקא ירתי בהדיה בתחלה מברך ברוך דיין האמת ולבסוף ברוך הטוב והמטיב, אי ליכא אחי דקא ירתי בהדיה בתחלה מברך דיין האמת ולבסוף שהחיינו. בנה בית חדש קנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו. פירוש אפילו קנה בית ישן או קנה כלים ישנים, כיון שהם חדשים לו חדשים מקרו וצריך לברך, הכי נראה מסוגיא דסוטה. בין קנה כיוצא בהן בין לא קנה כיוצא בהן, וכן בין יש לו כיוצא בהן בין אין לו כיוצא בהן, צריך לברך.
<h2>דף ס.</h2>
המברך על הרעה מעין הטובה ועל הטובה מעין הרעה הרי זו תפלת שוא. היכי דמי דאשכח מציאה, אע"ג דלקמיה שמע מלכא ושקלה מיניה, השתא מיהת טובה היא. על הטובה מעין הרעה, כגון דשקלה בידקא לארעא, ואע"ג דלקמיה מסקא ארעא שירטון, השתא מיהת רעה היא לדידיה. והצועק לשעבר הרי זו תפלת שוא, כיצד היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא. פירוש והוא שיהיה אחר ארבעים יום ליצירת הולד. אבל קודם ארבעים יום יש לו להתפלל על זה. הכי איתא במסכת [ברכות].
היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהא זה בתוך ביתי הרי זו תפלת שוא. הנכנס לכרך מתפלל ארבע, שתים בכניסתו ושתים ביציאתו. ונותן הודאה לשעבר וצועק על מה שעתיד להיות. בכניסתו אומר יהי רצון מלפניך י"י אלהינו שתכניסני לכרך זה לשלום. נכנס לשלום אומר מודה אני לפניך שהכנסתני לשלום, וכשם שהכנסתני לשלום כך יהי רצון מלפניך שתוציאני לשלום. יצא בשלום אומר מודה אני לפניך י"י אלהי ואלהי אבותי שהוצאתני מכרך זה לשלום, וכשם שהוצאתני לשלום כך תוליכני לשלום ותסמכני לשלום ותצעידני לשלום ותצילני מכף אויב ואורב בדרך.
<h2>דף ס:</h2>
הנכנס לבית הכסא אומר התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון עשו כבוד לאלהי ישראל שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני המתינו לי עד שאכנס ואצא שזה דרכן של בני אדם. כד נפיק אומר ברוך אשר את יצר את האדם בחכמה וברא וכו'. הנכנס לבית המרחץ אומר יהי רצון מלפניך י"י אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותצילני מזו ומכיוצא בו לשלום. כד נפיק מאי אומר ברוך שהצילני מן האור. הנכנס להקיז דם אומר יהי רצון מלפניך י"י אלהי ואלהי אבותי שיהא עסק זה לי לטובה כי רופא חינם אתה. כד נפיק מאי אמר ברוך רופא חולים.
הנכנס לישן על מטתו אומר משמע עד והיה אם שמוע ומברך ברוך מפיל חבלי שינה וכו'. וכד מתער לימא הכי אלהי נשמה שנתת בי טהורה וכו'. ואין פותח בה בברוך, לפי שהיא סמוכה לחברתה לברכת המפיל חבלי שינה שבירך כשנכנס לישן, וכברכת ישתבח שהיא אחר גמר פסוקי דזמרה שהיא כסמוכה לברוך שאמר, וכן ברכת אמת ויציב אין פותח בה בברוך ואע"פ שהיא מטבע ארוך שהיא כסמוכה לאהבת עולם שלפני קרית שמע, וכן ברכת יהללוך וכיוצא בהם. ויש אומרים כי ברכת אלהי נשמה היא סמוכה לברכת אשר יצר, לפי שכל אדם כשניעור משנתו צריך שיבדוק עצמו ולא ישהא נקביו, ואינו ראוי לברך שום ברכה עד שיבדוק עצמו כיון שהוא צריך לנקביו, כדאמרינן בפרק מי שמתו. וצריך אחר כן ליטול ידיו ולברך ברכת אשר יצר, שהיא נתקנה לכך, והיא מטבע ארוך ופותח בה בברוך וחותם בברוך. ולכך ברכת אלהי נשמה שמברך אחריה אינה פותחת בברוך. ואע"פ שברכת אשר יצר היא סמוכה לברכת נטילת ידים, כיון שלפעמים כל שאר היום כשנכנס לבית הכסא לבדוק עצמו לקטנים או לגדולים צריך ברכה כשבאה בפני עצמה, תקנו בה פתיחה כמו שתקנו בברכת אשר ברא ביום שמברכין אותה בבית חתנים בבית משתה כשאין שם פנים חדשות. וכד שמע קל תרנגולא אומר אשר נתן לשכוי וכו'. כי לביש אומר ברוך מלביש ערומים. כי מכסה סדינו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית. כד פריס סודרא ארישיה אומר ברוך עוטר ישראל בתפארה. כד מנח ידיה על עיניה אומר ברוך פוקח עורים. כד תריץ ויתיב אומר ברוך מתיר אסורים. כד נחית אארעא אומר ברוך רוקע הארץ על המים. כד קאי אומר ברוך זוקף כפופים. כד משי ידיה אומר על נטילת ידים. ונהגי עלמא [ליטול ידיהם] תחלה ובתר הכי מברכי שאר ברכות, שהידים עסקניות הן ודילמא נגע במידי דמטנף בעוד שהוא ישן ולא נזהר בשמירת ידיו, וכן ראוי לעשות. כד משי אפיה אומר המעביר שינה מעיני. כד אסר המיניה אומר ברוך אוזר ישראל בגבורה. כד סיים מסניה אומר ברוך אשר עשה לי כל צרכי. כד מהלך אומר המכין מצעדי גבר.
גרסינן בפרק התכלת חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה י"י אלהיך שואל מעמך אל תקרי מה אלא מאה, מאה ממש. ויש מפרשים בו טעם שמאה אותיות יש בפסוק הזה עם תוספת אל"ף שבתיבת מה דקרינא מאה. ועוד שמעתי בזה רמז אחר ממקרא זה שבשיר המעלות, הנה כי כן יבורך גבר ירא את י"י, כי כן בגימטריא מאה הוי, וקרינן ביה יברך בקמ"ץ שאין בו וי"ו. ובשבתות וימים טובים דלא נפישי להו ברכות ממלי להו באספרמקי ומגדי. חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום, שלא עשאני גוי שלא עשני עבד שלא עשני אשה. חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה שנאמר ואהבת את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, בכל לבבך בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע, בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך, בכל מאדך בכל ממונך. דבר אחר בכל מאודך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך בכל יום הוי מודה לו. על הרעה מברך דיין האמת. ומקבלה בשמחה כעין שמקבל את הטובה, כדכתיב חסד ומשפט אשירה, אם חסד אשירה אם משפט אשירה. וכתיב באלהים אהלל דבר בי"י אהלל דבר, וכתיב כוס ישועות אשא ובשם י"י אקרא. י"י נתן י"י לקח יהי שם י"י מבורך. לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב.
כתב ה"ר משה בספר אהבה פרק ז'. ברכות אלו אין להם סדר, אלא מברך כל אחת ואחת על דבר שהברכה בשבילו בשעתו, כיצד הרי שחגר חגורו והוא על מטתו אין מברך אוזר ישראל, לא שמע תרנגול אינו מברך הנותן לשכוי בינה. וכל ברכה שלא נתחייב בה אינו מברך אותה. כיצד לן בכסותו אינו מברך כשעומד מלביש ערומים. הלך יחף אינו מברך שעשה לי כל צרכי. ביום הכפורים וט' באב שאין שם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים ולא המעביר שינה. אם לא נכנס לבית הכסא אינו מברך אשר יצר. וכן שאר ברכות אלו. נהגו העם ברוב עירנו לברך ברכות זו אחר זו בבית הכנסת בין נתחייבו מהן בין לא נתחייבו מהן. וטעות בידם, ואין ראוי לעשות כן, ולא יברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה. עד כאן. ויש רבים מחכמי הארץ הזאת שנוהגין לאמרן בכל יום על הסדר, ונותנין טעם לדבר דכיון דברכות אלו הם עיקר צורך רוב בני העולם, ראוי לברך עליהם בכל יום, וצריך עיון. ומכל מקום תימה איך כתב דביום הכפורים וט' באב אין מברך המעביר שינה, וכי עיקר הברכה ההיא תלויה ברחיצת פניו. ואע"ג דבגמרא קאמר כד משי אפיה, איכא למימר דאורחא דמילתא נקט, ומכל מקום אם לא רחץ פניו בכל יום ויסיר לפלוף שבעיניו בסדינו או בענין אחר למה לא יברך ברכה זו. וכן ראוי לעשות.
<h2>דף סא.</h2>
ולעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני המקום שנאמר אל תבהל את פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מועטים. אל יהלך אדם אחורי אשה בשוק ואפילו היא אשתו. נזדמנה לו על הגשר יסלקנה לצדדין. והעובר אחורי אשה בנהר לא ינקה מדינה של גיהנם. אחרי ארי ולא אחרי אשה, אחרי אשה ולא אחרי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין. ולא אמרנא אלא דליכא פתחא אחרינא ודלא דרי טעינא ולא רכיב אבל איפכא לית לן בה. המרצה מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו בשביל שיסתכל בה אפילו גדול כמשה רבינו לא ינקה מדינה של גהנם שנאמר יד ליד לא ינקה רע.
<h2>דף סא:</h2>
לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרח מפני שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים. ולא אסרו אלא מן הצופה ולפנים ובמקום שאין שם גדר ובזמן שהשכינה שורה. ירושלמי המסיך רגליו הופך פניו כלפי הדרום ומן הצופים ולפנים ובלבד במקום שאין שם כותל, הנפנה בכל מקום לא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ואפילו בחוצה לארץ.
<h2>דף סב.</h2>
ולא יפרע עד שישב, ואין מקנחין בימין אלא בשמאל. ויכול להעיז פניו ברבו על זה, דתורה היא וללמוד הוא צריך. איזהו צנוע זה שנפנה בלילה כדרך שנפנה ביום. אחורי הגדר נפנה מיד ובבקעה כל זמן שמתעטש ואין קולו נשמע. וכל זמן שאין חבירו רואה את פירועו.
<h2>דף סב:</h2>
עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן, סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון.לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובסנדלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו. ולא יעשה קפנדריא ורקיקה מקל וחומר. והנכנס שלא לעשות קפנדריא מותר לו לעשות קפנדריא. מאי קפנדריא, כמאן דאמר אדמקפנא אדרי איעול בהא. הנכנס להתפלל מותר לעשות קפנדריא שנאמר ובבא עם הארץ לפני י"י במועדים הבא דרך שער נגב יצא דרך שער צפונה. כל הרוקק בזמן הזה בבית המקדש כאילו רוקק בעיניו שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים. ורקיקה בבית הכנסת שרי, מאי טעמא כמנעל, מה מנעל מותר אף רקיקה מותר אי נמי כביתו מה ביתו אקפנדריא קפדי אינשי ארקיקה ומנעל לא קפדי אינשי, אף בית הכנסת קפנדריא אסור רקיקה ומנעל שרי.
<h2>דף סד.</h2>
היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון.
